סיימתי לקרוא את “מוזיאון התמימות” של אורחאן פאמוק, שהיה נהדר. אני לא יכולה שלא לאהוב ספר שהוא שיר אהבה לעיר (איסטנבול, במקרה שלו). אני מתחילה לקרוא עכשיו את “אהובת הקצין הצרפתי” של ג’ון פאולס. ראיתי את הסרט לפני בערך שלושים(!) שנה, ואני כמובן לא זוכרת ממנו כלום. במקרה של הספר זה נראה לי רק יתרון.

חץ מזה קראתי באוגוסט את “ניקולסקי” של ניקולה דיקנר (ככה-ככה), “ארור אתה נהר הזמן” של פר פטרסון (מעולה), “הבגידה” של הלן דנמור (חלש), “בונסאי, חייהם הפרטיים של העצים” של אלחנדרו סמברה (יפה). יצא שקראתי החודש טורקי אחד, קנדי אחד, נורבגי אחד, בריטית אחת וצ’יליאני אחד. אני נשמעת כמו התחלה של בדיחה.

אם אני לא אכתוב את רשימת הספרים הכי טובים שקראתי בחודשים האחרונים הם ייעלמו בתהום הנשייה (של הזיכרון שלי): “פרוייקט לזרוס” של אלכסנדר המון, “אדום” של טים אווה ו”בית הפגישות” של מרטין איימיס (אני מטפחת תחביב חדש בדמות התעניינות בעידן הסובייטי). “סקייטבורדים בחינם (זכרונות מילדות פוליטית)” של סעיד סיירפיזדיי, “ברוקלין” של קולם טויבין, “שגיאות קטנות” של ג’ון באנוויל/בנג’מין בלאק, “יותר מדי אושר” של אליס מונרו (כמובן), ו”חציית קיץ” של טרומן קפוטה.

פחות טובים/מאכזבים: “אבירי הדרך” של מייקל שייבון, “בית גדול” של ניקול קראוס, “גן העדן” של המינגוויי, התרגום החדש של פראני וזואי (יש דברים שלא כדאי כנראה לקרוא שוב/אחרי גיל מסוים).

ממש גרוע: Freedom של ג’ונתן פראנזן. כתוב כמו מנשר פובליציסטי ולא כמו ספרות. דמויות איומות.

בשום אופן לא הצלחתי לקרוא, וכנראה חבל: “נערה עם שיער מוזר” של דייויד פוסטר וואלאס. אולי בעתיד.

יוצאת וחוזרת אליו מדי כמה זמן: היומנים של וירג’יניה וולף (“חירות של רגע”).