מבומביי לביירות

אני אסירת תודה לעלמה הראל לא רק על סרט יפהפה באופן חריג בדמותו של Bombay Beach, אלא גם על ההיכרות עם להקת ביירות. חוץ מזה ששמעתי את השם שלהם פה ושם לא יצא לי אף פעם לשמוע אותם ממש, ואז כשישבתי בסרט, והצלילים הראשונים שלהם החלו להישמע, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה “וואו, זה נשמע כמו ניוטרל מילק הוטל!” שזו כמובן מחמאה אדירה. זה היה כמו לשמוע את התקליט השלישי שג’ף מנגום מעולם לא הוציא. אז באתי הביתה והזמנתי מאמזון את שני הדיסקים של ביירות וגיליתי שלזאק קונדון יש מספיק כשרון בעצמו. השבוע הגיע בדואר האלבום החדש שלהם, The Rip Tide, ומבחינתי הוא המשך ישיר של The Flying Club Cup, שהוא החביב עליי ביותר מבין שלושת האלבומים שלהם כרגע.

 אני מקווה ש”חוף בומביי” יגיע מתישהו שוב להקרנה בסינמטק, כי אני אשמח לראות אותו שוב. הוא סרט תיעודי יוצא דופן באיכויות הפואטיות והריאליסטיות-סוריאליסטיות שלו. זה לא רק הצילומים היפהפיים – מראות שעל גבול האפוקליפטי אבל שאי אפשר להתיק מהן את העיניים מרוב שהן מרהיבות – והמוזיקה, כאמור, אלא הדמויות והסיפורים שלהן, ובכלל, הסיפור של ימת סלטון עצמה – אסון אקולוגי שהתחיל (איך לא) בדחף קפיטליסטי-נדל”ני לרתום את הטבע לעשיית רווחים. את המחיר משלמים (כמובן) האנשים שהם השוליים של השוליים, אלה שחיים יום-יום את הצד המלוכלך של החלום האמריקאי. העניין הוא שאצל עלמה הראל הם באמת גיבורים – עם המאבקים שלהם, התקוות שלהם, היכולות שלהם וחוסר האונים שלהם. כל כך הרבה יופי וחסד ותקווה יש בתוך הסרט הזה.