חודש ספטמבר היה חודש של קריאה מוצלחת מאוד. עזבתי את היומנים של וירג’יניה וולף ב-1930, אחרי שהיא סיימה לכתוב את “אורלנדו” (ב-1928) ואת “חדר משלך” (ב-1929). “אורלנדו” הוא האהוב עליי ביותר מבין כל ספריה ו”חדר” היה הראשון שלה שקראתי. כאמור, כל כמה זמן אני חוזרת אל היומנים וממשיכה מהנקודה שבה הפסקתי. אני לא יכולה להתמיד בהם לאורך זמן, מההתחלה ועד הסוף – אין לי ממש כוח לחיי החברה הענפים של וירג’יניה, לרכילויות שלה, למסיבות, לקניות ולעיצוב הבית. היא היתה אישה קצת מעצבנת, וירג’יניה וולף, אבל מדי פעם מבליחה הפרוזה המבריקה שלה, חדות האבחנה שלה, היופי של הכתיבה שלה (והתרגום היפהפה של אלינוער ברגר),  וזה שווה הכל.

אחר כך קראתי את “וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם” של וויליאם בורוז וג’ק קרואק, ולמרות ששניהם היו כאן פחות או יותר בתחילת דרכם הספרותית, לכל אחד מהם יש כבר את סגנון הכתיבה המובהק והמובחן שלו. הכתיבה של בורוז קשוחה ויבשה, של ג’ק קצת יותר רכה ומלאה, וביחד הם משלימים זה את זה.

ואז עברתי ל”מדיאה וילדיה” של לודמילה אוליצקיה. זה ספר נהדר. הכתיבה שלה כל כך צלולה, עד שהיא מסחררת לפרקים (למשל בפרק על הילדות של מאשה). היו פרקים שקראתי באמת בלי אוויר, בדחיפות גדולה, ופרקים אחרים שהיו נינוחים ואיטיים יותר, כמו החיים בחצי האי קרים באמצע המאה העשרים, ברוסיה הסובייטית של קצת אחרי מות סטאלין, שאותם היא מתארת בכישרון רב ומושך לב מאוד.

 ובסוף קראתי את “סטונר” של ג’ון וויליאמס שהוא פשוט מופת של איפוק.

 * * *

אלה הספרים הישראליים שקראתי ואהבתי בשנה שעברה: “היינו העתיד” של יעל נאמן, “היברו פאבלישינג קומפני” של מתן חרמוני, “סליחה, איך מגיעים מכאן” של אברי הרלינג, “חיי חורף” של אורלי קסטל בלום, ו”נתב”ג” של יואב כ”ץ. אני קוראת הרבה יותר ספרות מתורגמת מספרות מקור, מסיבות ברורות, אבל זה לא אומר שלא יוצאים פה ושם דברים טובים גם כאן.