בגלל המעבר לשעון חורף, כשאני יוצאת מהעבודה בחמש זו כבר שעת בין ערביים. ביום ראשון בשעה חמש עוד יצאתי מהמשרד מתוך הרגל עם משקפי השמש עליי ולקח לי רגע להבין למה האור בחוץ כל כך עמום. הערב הלכתי לשוק. לא בטוח שהייתי הולכת אם הייתי זוכרת שזה ערב ערב יום כיפור. אבל יש דברים שאני קונה רק בשוק – עוגה בלחם טלר; אטבי עץ באחת החנויות הישנות לדברי סדקית. אני תולה כביסה רק עם אטבי עץ; צנצנות בחנות שיש בה אך ורק כוסות וצנצנות זכוכית. אני קונה מחרוזת ארוכה של פנינים מלאכותיות וסרט תחרה (20 שקל!). תודה לאל על גלריה ברבור ובתי מונקטש שתמיד אפשר לחמוק אל החושך והדממה שלהן כשהשוק עולה על גדותיו בקבוצות של סליחות. הלכתי לקפה בצלאל שגם הוא היה חצי נטוש וישבתי לשתות ולבהות בחשיכה המתגברת בחוץ. אני תמיד נזכרת בשיר הישן של פנחס שדה על שוק מחנה יהודה. “ וכי מה צריך הבן-אדם. תפוזים אחדים. זיתים. דג מתיאס מהחבית./ גם בית-כנסת כאן, “ע”ש המקדיש, מר זבולון”./ החנויות רובן כבר ננעלו. פה ושם אחת, מוארת בחיוורון./ בדל מודעה מרפרף ברוח הקרה: “ברוך דיין אמת… בצער…”/ הסמטאות שוממות. רחוק, בחלל כלשהו, מרחף כדור הארץ בעלטה./ אני חושב שאקנה לי קילו תפוזים. אולי גם פיתות אחדות. ”

השבוע נפגשנו מוסה ואני אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו. זה היה כל כך נעים. הלכנו לסדנה ואכלנו ושתינו המון ודיברנו גם המון ולפעמים אני חייבת להזכיר לעצמי שקשרים עם בני אדם שאני אוהבת זה דבר כל כך נעים.

כשהלכתי ברגל הביתה דרך רטיסבון והחצרות והמעברים של רחביה כבר היה חשוך לגמרי. אבל אפילו בחושך אפשר היה לראות שרחביה מתחרדת. אלה לא הדתיים האנגלו-סקסים שהיו כאן תמיד – דווקא הם הולכים ונעלמים. אלה ברסלבים וחב”דניקים וש”סניקים וחרד”לים. אפילו פתחו בית חב”ד ברחביה. חולצות לבנות, ציציות מתנפנפות ופאות, כיפות שחורות גדולות או מגבעות. שביסים, גרביונים אטומים, חצאיות ארוכות. כל מה שאני אגיד יישמע גזעני. הלוואי ויכולתי להגיד שזה לא מבהיל אותי, אבל זה מטריד אותי מאוד.