ככה זה: או שאני לא מגיעה לתל אביב חודשים – שלא לומר שנים – או שאני מוצאת את עצמי בעיר שבה כולם מדוושים על אופניים ו/או מוליכים כלבים פעמיים בשבוע. היום היה אחד הימים היפים ביותר שבהם הייתי אי פעם בתל אביב. שמיים בצבע טורקיז, שמש מלטפת, רוח נעימה עם ריח ים. ארוחת צהריים משפחתית אצל אלדד ואחריה אני חופשייה לשוטט ברחובות. אני הולכת על רחוב קינג ג’ורג’ – רחוב שבימי חול מזכיר לי בזאר בקהיר, אבל היום הוא שקט ונעים להליכה. אני נכנסת לסמטה אלמונית כדי להציץ מבחוץ במחתרת, בשלט של הנסיך הקטן ובסוניה געצל שפירא שנדמה לי שקצת הזדקנה. אחר כך אני פונה לכיוון ההפוך והולכת עד כיכר מסריק. זו כיכר שאני מאוד מחבבת. כיף לשבת בקפה מסריק בחוץ ולהתבונן על הכיכר, על העצים, על האנשים. מעבר לפינה כאן, בפרישמן, יש את חנות הספרים המשומשים ויקרא שהיום היא סגורה.

שלשום – יום שלישי, צעדת ירושלים – אני מחליטה בבוקר לנסוע לתל אביב. כבר בכניסה לעיר, מאחד הקירות הסמוכים למחלף קיבוץ גלויות, ניבט אליי ציור של Klone. שזה מצחיק, מפני שהתחנה המתוכננת הראשונה שלי היא הלנה רובינשטיין והתערוכה של אמני רחוב ש-Klone הוא אחד מאלה שמוצגים בה.

אמנות רחוב במוזיאון היא אחד האוקסימורונים הכי גדולים שיש. לא רק בגלל העניין של חתרנות מול קונפורמיזם והתמסדות, sell-out וכסף ופוליטיקה של האמנות וכל העניינים האלה, שאפשר היה לראות הרבה מהם בסרט של בנקסי “Exit through the Gift Shop” (סרט די מקושקש, האמת); אלא קודם כל מפני שבהכנסה של אמנות רחוב/גרפיטי/ציורי קיר למוזיאון מנתקים אותם מהסביבה וההקשר שנותנים להם משמעות. צריך לראות גרפיטי וציורי קיר בסביבה שבה הם צויירו – הקירות המתפוררים, הבניינים המסויימים, האיזור המסויים שבו הם צויירו על סוג האוכלוסיה המסויים שגר/מסתובב בו, אפילו הרעשים ברקע – הסאונד העירוני של תנועת מכוניות ואנשים, מוזיקה שבוקעת ממקומות שונים, רעש של מכונות וכלים שונים – כל אלה טוענים את הציורים האלה במשמעות אסתטית ורגשית. מוזיאון הוא סביבה סטרילית ולכן הוא הדבר המרוחק ביותר שיכול להיות מהסביבה הטבעית של היצירות האלה. דווקא משום כך העבודות המעניינות בתערוכה היו אלה של Know Hope ו-Zero Cents, מפני שהם החליטו, בחוכמה רבה, לנצל את החלל שניתן להם ולעבור מדו-מימד לתלת-מימד – לא להסתפק בציורי קיר אלא לבנות מיצבים. לעומת זאת, דווקא העבודה של Klone, שמבחינתי הוא אמן הרחוב הכי מרתק והכי טעון והכי מוכשר שאני מכירה היום בארץ, הלכה לאיבוד וזה ציער אותי. מפני שאת הציורים של Klone צריך באמת לראות במקום שבו הם צויירו, לא בחלל נקי כמו המוזיאון. הציורים שלו, שסימן ההיכר שלהם הוא פרצוף של אדם-חיה עם חרטום מחודד ועיניים עצובות, או לחילופין דמות אדם מוכלאת עם בעל חיים (סוס, ציפור ועוד), מעניקים משמעות למטאפורה “ג’ונגל עירוני”. יש משהו סאבלימינלי בציורים שלו, משהו שתופס את הפחדים הקולקטיביים התת-מודעים של כל מי שחי בעיר גדולה: את תחושות האיום והחרדה, הייאוש והכעס לצד הפגיעות והשבריריות, תחושת המחנק אל מול הפתיחות, הניכור והבדידות לצד צורך ורצון אדירים לתקשר, מין תת-מודע אורבני קולקטיבי.

משדרות תרס”ט לקחתי את קו 5 כמה תחנות למקווה ישראל. מזה שנתיים-שלוש שגן החשמל הוא האיזור החביב עליי בשוטטות בתל אביב. נכנסתי לחנות הספרים המגדלור ולפראו בלאו. ברחוב לבונטין יש כמה בניינים ישנים מתפוררים יפהפיים. בתה וגריגה בלבונטין פינת אלנבי הוא בית קפה חביב עליי מאוד, והפתעה: אני פוגשת את מיטל שלא ראיתי המון המון זמן. היינו מתראות פעם בהופעות של מאנקי סאן אוף א דונקי, האסטרוגליידס, היהודונים. כבר כל כך הרבה שנים שהלהקות האלה לא קיימות. אנחנו מתחבקות ומדברות, ואני יושבת לשתות קפה. נעים מאוד בחוץ, יום שמשי של סוף קיץ עם רוח מקסימה והתנועה באלנבי סואנת, ומול בית הקפה יש חנות יד שנייה.

אני ממשיכה ללילינבלום, וגם בו יש כמה בתים עוצרי נשימה ביופי העתיק והחרב שלהם. כך גם באיזור שסביב מגדל שלום – הרצל, מונטיפיורי ונחמני. בית הקפה 6B (?) ברחוב אחד העם הוא בית קפה עם ספרים ומגזינים של עיצוב. והנה כבר רוטשילד ובית העם. תודה לבית העם על השירותים שלו ועל זה שאפשר לשבת ולהתבונן בקירות עם הצילומים והכרזות. אין כאן כרגע יותר משניים-שלושה אנשים, ואני עולה למרפסת בקומה השלישית ואחריה לגג, להתבונן בנוף של כל מגדלי הכוח של העיר הזאת ובעצם של המדינה. כל אדריכלות הדיקטטורה התאגידית. ארבע אחר הצהריים ונראה לי שאפשר כבר לחזור לירושלים ושאימת הצעדה חלפה. ביציאה לאיילון מלה גארדייה אני רואה פתאום עוד עבודה של Klone על הקיר, נדמה לי שזה היה ברחוב החרש. זה היה יום מעולה.