הלכתי לראות את “נמל מבטחים” של אקי קאוריסמקי בקולנוע סמדר. ניסיתי להיזכר מתי ראיתי כאן פעם אחרונה סרט – נדמה לי שזה היה ביולי או באוגוסט וזה היה “בגינרס” של מייק מילס (קומדיה מלנכולית מתוקה ומרירה). שמחתי שהאולם לא היה מלא וכרגיל קניתי כרטיס לשורה שבע באחד המושבים הצדדים. זה תמיד המקום המועדף עליי, בכל בית קולנוע, כי ככה אני תמיד יודעת שלפחות מצד אחד לא יפריעו לי אחרים (ושאם אני ארצה לצאת באמצע גם אני לא אפריע לאף אחד. כמו בטיסות).

באופן קצת ביזארי יוצא שקאוריסמקי עובר לי בראש כמעט כל בוקר, כי בכל בוקר כשאני קמה השיער שלי מזדקר כלפי מעלה, ואני מסתכלת בראי וחושבת לעצמי שאני נראית כמו הלנינגרד קאובויז. “נמל מבטחים” הוא הסרט הכי פשוט וקל של קאוריסמקי – יותר מדי פשוט וקל. יותר מדי כמו אגדה למבוגרים ויותר משאלת לב מאשר תיאור ריאליסטי מייצג של היחס של אירופה לפליטים ומהגרים לא חוקיים, בעיקר אפריקניים. קאוריסמקי מתייחס לזה באופן סימבולי בלבד, בדמות אשתו של הגיבור שמתאשפזת בבית חולים עם מחלת סרטן. כידוע, אחת הטענות הגזעניות והקסנופוביות כלפי מהגרים ופליטים היא שהם מפיצים מחלות, או שהם עצמם כמו סרטן או מחלה בגוף האומה. באופן פרדוקסלי, אבל מובן, דווקא בגלל זה לי היה קשה עם אווירת ההפי-גו-לאקי של הסרט המשונה הזה. התנחמתי בעיצוב הוויזואלי והצילום המרהיב – קאוריסמקי מזכיר מאוד את ג’רמוש, ומכיוון שג’רמוש הוא ככל הנראה יוצר הקולנוע החביב עליי ביותר, אהבתי מאוד את הצד הזה של הסרט.

ביום שלישי השבוע יצא לי להגיע סופסוף למוסררה, לראות קצת את Nomansland – הפרויקט של גיא ברילר וחבורת אמנים על קו התפר ושטח ההפקר שבין מזרח העיר למערבה. ראיתי את עדי סנד מצייר באור אחרון על לוח המודעות הגדול ברחוב הע”ח. היו עבודות מעניינות במקלט, ומחוץ לו ניגן איתי בן נון מוזיקה ממשהו שנשמע כמו עוד חשמלי, מכונת תופים, סמפלר ולולאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב. זה היה יפהפה ומהפנט, הייתי יכולה לשבת שם בחושך בגינה מחוץ למקלט לילה שלם ורק להמשיך לשמוע את זה.