ביום שישי ב-13:00 בצהריים ישבו סביב הבר באוגנדה חמישה או שישה אנשים וחיכו לחומוס שיגיע במונית מעכרמאווי ותופפו באצבעות על דלפק העץ החדש כדי להסתיר את הרעב ואת העצבנות, ושתו קפה או תה או בירה או קברו את האף בספר שהם בדיוק הביאו מהבית. הם חייכו ודיברו ביניהם כי באופן כזה או אחר כולם שם הכירו אחד את השני, אם לא בשם אז לפחות בפרצוף, כי הם חלקו לפחות תקופה אחת או שתיים בתולדותיה המוזיקליים של העיר, שהם יכולים לתארך בדייקנות כי כולם היו חלק מזה ואף אחד מהם כבר לא ממש צעיר. ואז הגיע החומוס וכל אחד קיבל את המנה שלו, ואפילו א’ וא’ אכלו מהצד השני של הדלפק, וב’ הגיע עם כדורי פלאפל מהפלאפל התימני וחילק לכולם, ואחרי שכולם היו שבעי רצון ושבעים ומרוצים הם יצאו לסמטה הקטנה לעשן וניסו להפשיר קצת בתוך מטר מרובע אחד של שמש. אורי אמר שהוא חושש מהיום שבו יגמרו לבנות את המלון שמרימים להם עכשיו ממש מול האף בסמטה, ושבו ידרשו מהם לסגור. בחדר הקטן בפנים שאפל התחיל לנגן מוזיקה תעשייתית אפלה לצהרי שישי קפואים. היתה אמורה להיות הופעה של מוריס עם כינורו של רוטשילד/דיספארה/דאב-ני-מין (לכל איש יש שם ואם הוא די.ג’יי יש לו לפחות שלושה או ארבעה) אבל לאף אחד זה לא נראה ממש דחוף. אולי היתה בסוף הופעה ואולי לא, אני הלכתי הביתה כי די לייבוש, ולא כעסתי ולא הייתי מאוכזבת, להיפך, אלה היו צהריים מאוד נעימים ואת מנת המוזיקה שלי קיבלתי עוד קודם, כשירדתי במדרחוב השנוא ומהקצה העליון שלו שמעתי כבר את נירו אבוקסיס כשהוא מנגן על עוּד. בכל פעם שאני נתקלת בנירו ובעוּד שלו, וזה לא קורה לעיתים קרובות מדי, המדרחוב נעשה קצת יותר נעים. משם הלכתי לבצלאל בדואר ועמדתי שוב מול היצירה המוזיקלית של דניאל קיצ’לס, שנמשכת 17 דקות ונקראת השליח, ואני יכולה רק לייחל לזה שהוא יוציא אותה על דיסק, אבל מההיכרות (המרוחקת) שלי עם הנפש הפועלת אני יודעת שאני יכולה רק להמשיך לייחל. בגיל רגע לחמישים את כבר מבינה שמה שלא קרה כבר לא יקרה, לא לך בחיים האישיים ולא לעיר הזאת שלך, וכל מה שנשאר לך להחליט זה אם מה שקורה הוא טוב מספיק, והתשובה היא שלפעמים כן ולפעמים לא, והמוזיקה של שישי בצהריים, עם החומוס וקומץ האנשים באוגנדה וההזדמנות לצאת מתוך עצמך ומתוך הראש שלך היו באותו רגע טוב מספיק. וזה מספיק.

 

(ירושלמים ממושקפים אוכלים חומוס עם מזלג באוגנדה. צילום: דאב-ני-מין)