החיים שוב נעשו קשוחים. כמעט כל הזמן עבודה – גם בעבודה וגם בבית מאז שעומר חזר לחיות כאן אחרי הצבא – ופחות מדי זמן חופשי ולבד. תודה לאל על ערב אחד באמצע השבוע ב-5 במאי, ותודה לאל – תמיד – על ספרים. הנחמה ותחושת החופש שהם מעניקים הם לא משהו שיש לו תחליף. קראתי בחודש החולף בעיקר ספרים שקשורים ברוסיה, רוסים ומהגרים. “שדרות אפלות” של איוון בונין הוא קובץ של סיפורים קצרים עגמומיים (אבל נהדרים) שאין בהם אהבות שמחות, במיוחד אם את נערה ממעמד נמוך – איכרה או משרתת – שמתפתה לגבר ממעמד גבוה יותר, שמבטיח לך כל מיני הבטחות. “לוויה עליזה” של לודמילה אוליצקיה, על קבוצת אמנים-מהגרים רוסים בניו יורק, היה מהנה מאוד אם כי פחות טוב מ”מדיאה וילדיה” (אני חושדת שחלק מזה נעוץ בתרגום המסורבל של אריה אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד). גם “העולם החופשי” של דייויד בזמוזגיס היה פחות טוב בעיניי מ”נטשה” שלו – אולי בגלל שברומן באורך מלא משהו באירוניה ובאיפיון הדמויות והסצינות שלו הולך קצת לאיבוד, וזה היה הרבה יותר חד ומדויק בסיפורים הקצרים שהרכיבו את “נטשה”. בסוף חזרתי לקרוא שוב את “המוקצה” של ג’ון באנוויל, כי נזכרתי בו אחרי שראיתי את “החפרפרת”, על מרגל פרו-סובייטי בשורות המודיעין הבריטי.

הגל הסובייטי הזה בא אל קיצו עם “סאנסט פארק” של פול אוסטר. גם כשלא מדובר באחד הספרים הטובים של אוסטר – רחוק מזה, למעשה – אוסטר הוא סופר כל כך מיומן שתמיד מענג להתמסר אליו. ביום שישי אחד נכנסתי למיטה לפנות ערב, עייפה מעוד שבוע של עבודה קשה ושוחקת מדי, וקראתי אותו עד הסוף. כשסיימתי כיביתי את האור והלכתי לישון. לפחות כשאני קוראת אין כביסה וכלים וארוחות ערב להכין וקניות ושאר טרדות. חופש גמור.

עכשיו אני כבר בתוך “בלשי הפרא” של בולניו, שהוא חתיכת רומן מבריק.