יום ראשון מכוער

אני מרגיש את הדם שלך מתקרר
וזה בוקר יום ראשון גשום
אני סופר את מיליון המילים שאני נסחף מכאן
לגיהנום
היום

מאחורי החלונות האנשים לוטשים מבט
תפילות שמורות לספינות טובעות
שום דבר מזה לא בשבילך
ובשבילי

נחוץ גשם כבד כדי לשטוף את הטעם שלך
עדיין הייתי שמח אם היתה סיבה מספקת להישאר

אני שיכור
חצי עיוור
וזה בוקר יום ראשון מכוער
הרוח הגיחה עם העננים שמסרבים להיפרד
כמוני

איך זה שאם העולם חדל מלהסתובב
כל הגשם הזה ממשיך לרדת
שוטף אותי מיליון מילים
הרחק ממך

איך זה שאני כל כך לבד עכשיו
ועדיין מתקשה
לומר
שלום

(וינטג’ בלוז מארק לנאגן, 1989. לא להאמין כמה היינו צעירים)