1.
השעות המאושרות, היחידות שנחשבות, השעות שחייתי באמת, הן השעות שבהן קראתי, או כתבתי, או התהלכתי בעיר בלי מטרה. כפי שכתבה וירג’יניה, שוטטות ברחובות היא הגדולה שבהרפתקאות; אין הנאה גדולה וממכרת יותר בחיי עיר מאשר שוטטות. זה היה יום לפני כריסמס, והתוכנית המקורית שלי היתה לצעוד עם ההפגנה עד שהיא תפנה בכיכר החתולות לנחלת שבעה ואז לחתוך לעיר העתיקה. אבל ההפגנה בכלל לא צעדה לשם אלא למשביר, אז כבר נשארתי קצת לשמוע את רות דולורס וייס שרה את קהלת (א-קאפלה) ועינב ג’קסון כהן עם פסנתר חשמלי ושורה של נואמות. ואז כבר החלטתי שאם אני ממילא קרובה לשוק, אז אלך לשם. היה מלא ועמוס – חנוכה ואוטובוסים של תגלית וחמשושליים ומלא תיירים. אי אפשר היה כמעט לזוז. לפעמים מרתק להימצא דווקא בלב ליבו של ההמון, בבטן הבהמה. כפי שכתבה וירג’יניה, אנחנו נעשים לחלק מצבא עצמי אדיר של הולכי רגל אלמונים. רציתי לשבת בקזינו אבל הוא היה סגור במפתיע. לא מזמן ישבתי כאן בצהרי יום שישי עם מוזיקת רבטיקו ישנה וחורקת, וינטג’ היפ-הופ ודקלה ברקע. לפני כמה שבועות היינו כאן ערב אחד מוסה ואני והיה הומה ורועש ושמח, ואחר-כך הלכנו לשבת על ארגזי תנובה הפוכים ב-5 במאי. היה כבר קר בסמטאות השוממות והבנתי שהחורף כבר כאן. מאז נעשה עוד יותר קר ושומם וצחיח. אבל בצהרי היום המלא והדחוס בשוק היתה שמש מאירה ומחממת, וקניתי באחד הדוכנים כוס גדולה של מיץ תפוזים סחוט בשביל הויטמין C, וכל הדרך הביתה הקפדתי ללכת בשמש הקצרה כדי לסנטז קצת ויטמין D לימים החשוכים.
2.
ביום שישי בערב לפני סגירה בבית הקהוה האורות כבר עמומים. בשעה חמש העולם כבר מחשיך ואין כמעט נפש חיה בחוץ. קר וכולם מתכוננים לקראת שבת. להילי כואב הראש ואני נותנת לה כדור. אני שותה תה ירוק. הילי אומרת שהשיפוצים ברחוב נגררים כבר כל כך הרבה זמן ומי יודע מה יהיה גם אחרי שהם יסתיימו. כל כך קשה לעשות כאן דברים. הילי ואני מהרהרות בקול על איזו אכזבה זו ניר ברקת. אני תוהה אם זו רק תקופה מדוכדכת שלי אישית או שגם העיר בתקופה כזאת. לא רק בגלל כל מה שקורה במדינה. כלומר, גם, כי כל מה שקורה במדינה הרבה יותר מורגש כאן. העיר מקצינה ומחשיכה. לא נעים להסתובב ברחביה ובמרכז העיר. וחוץ מזה התחושה היא שמשהו נטול שמחה. אני אומרת להילי שכבר הרבה זמן לא יצאתי לשמוע להקה חדשה מנגנת. גם ההתרחשות המוזיקלית המקומית דעכה. אבל זה נורמלי, אני חושבת, תמיד אחרי תקופה של פריחה חייבת לבוא דעיכה, מפני שזו התקופה שבה מבשילים בשקט הדברים הבאים. אבל הקצה נסגר, וגם המעבדה, ובשאר המקומות הקטנים, המועטים שנשארו יש יותר ערבי די-ג’יי מאשר להקה חיה ומסעירה. הילי מתבוננת החוצה. כל כך קר, היא אומרת. לאנשים לא מתחשק לצאת. כזה קור. זה הארד-קור! אנחנו צוחקות. אבל אולי אחרי החורף יהיה שוב כיף אני אומרת, יותר תוהה לעצמי. תהיה את הרחבה המרוצפת פה בחוץ במקום הצפרדע של הזבל, ואנשים יישבו בחוץ מתחת לשמשיות עם עציצים פורחים. אם העירייה לא תערים קשיים, אומרת הילי ומושכת בכתפיים. ומי יודע אם נשרוד את החורף. עוד שלושה חודשים. מי יודע אם נחזיק מעמד. אנשים מתאבדים וחולים ומתים ומקומות נסגרים והכל הולך וסוגר ומחשיך. הכל כל כך הארדקור.
3.
שים את האריות לישון
וסגור את הדלת
אני רוצה אותך עכשיו יותר מתמיד
תשכב איתי
תשכיב אותי אחורה עד שלא אוכל לקום
תקשור את הבושה שלי
צפירת השבת וכבסים מתנופפים ברוח
תשכב איתי
ג’ק הזקן נורה ונקבר הרחק מכאן
אל תסיר ממני את העיניים
יש שוטים שאף פעם לא מבקשים יותר
תשכב איתי
הלהבות מפחידות את האריות
ואלוהים מתבונן מהקירות
יש מגדלי אש שאי שאפשר לכבות
תשכב איתי
אמבולנס מתרחק ואורות ניאון
לילה של כלבים מהגיהנום
החשיכה מכריחה את עיניי לבעור
תשכב איתי
המלאכים נפוצו לכל עבר
הראש שלי כבד
תקשור את הכבסים שלך המתנופפים ברוח
תשכב איתי