“תערוכת” הגיליונות הישנים של מסיבות בטחוניות התבררה בסוף כ-10 תמונות ממוסגרות בפינה קטנה במה שנראה כמו ה”סלון” של בית מזי”א, שבנוסף לכל גם היה קצת קשה לגשת אליהן וממש לקרוא אותן (כידוע, מסיבות בטחוניות הודפסו באותיות די קטנות, אחרי הכל מדובר בזירוקס של דף A4). אבל האכזבה העיקרית שלי היתה מזה שאחרי שכן הצלחתי לגשת ופחות או יותר לקרוא אותם, התברר שאלה גיליונות די מאוחרים – אני יודעת שהם יותר מאוחרים מפני שמופיעה בהם אוגנדה, ואוגנדה נפתחה בקיץ 2005. אני הייתי שמחה הרבה יותר לראות גיליונות מוקדמים, נגיד משנת האופל של 2003. אבל בכל זאת היה נחמד להיזכר גם בדברים שהיו וקרו בשנת 2005: מי זוכר שהיה כאן פעם מקום בשם נוצ’? ומי יוכל לשכוח אי פעם את הרוזה? או את דילה, זצ”ל? ומי ידע שפעם היו הופעות והקרנות של סרטים בקפה קדוש?? וגם, אני לא יודעת אם נוסטלגיה היא המילה המדויקת לתיאור התחושה שלי – זו יותר תחושה של זיכרון היסטורי – יש כמובן קו ישר שמחבר בין הגיליונות הפיזיים של מסיבות בטחוניות להופעה של יאפים עם ג’יפים לפני עשרה ימים. וחוץ מזה האסתטיקה של DIY ושל גזירה והדבקה – ממשיות, לא במחשב! – תמיד מקסימה אותי.

בקומה השנייה של בית מזי”א היו באותו ליל שני במסגרת שאון חורף תערוכות ומיצגים ובעיקר היו שם הרבה מאוד אנשים שהסתובבו בין הקומות וחיכו להופעות. פגשתי שם את נועם ואת יותם ואת דודו וזה היה נחמד, אבל לי היה עניין מיוחד בצמד שד עגנון אז חתכתי משם לגלריית שודדי י-ם. את מופע האודיו-וידאו של שד עגנון אפשר להגדיר בעיקר כהפרעות בשידור. כל מה שמוגדר כצרימה או חריגה מהצליל והתמונה התקינים היה שם: הרבה חריקות ורעש ודיסטורשן ופידבק מהדהד אוזניים, ועל גבי המסכים הרבה שלג ותמונות קטועות ומעוותות ומטושטשות ומרצדות. זה לא ממש “נעים”, בטח שלא באופן המקובל של המילה, אבל באופן מפתיע זה כן היה מרתק ומספק מאוד. או שאולי זה משקף כל כך הרבה ממה שאני מרגישה בימים אלה, שזו היתה השתקפות נאמנה, ולכן גם מנחמת מאוד, של הלך הרוח שלי. היה קר מאוד בבניין העתיק של שודדי י-ם – קשה לחמם חללים כאלה – ונזכרתי שתמיד בכל אירועי החורף השנתיים האלה אני קופאת מקור.