ביום שלישי יצאה השמש והשמיים נצבעו טורקיז עמוק ללא רבב. בשעה 12:00 בצהריים כל המחלקה לארכיטקטורה יצאה החוצה לספוג שמש וישבה מחוץ לקפה בצלאל, ואני יודעת את זה כי גם אני ישבתי שם, ולכן אני גם יודעת שכולם שירבבו צווארים וראשים אל מול השמש, עוקבים כמו חמניות אחרי אמן הגדולה בשמיים. הרגשתי איך כל הצפידוּת של החורף מתמוססת ונושרת לי מהצוואר והעורף. עשיתי אותו דבר למחרת בקפה מסריק בתל אביב, ולמחרת-למחרת בקפה הקטן שפתחו בין עזה לברלין. הייתי בחופש השבוע, אז נדדתי בין בתי קפה וערים. הסתובבתי כמה שאפשר יותר בחוץ ובשמש, כדי להשיל את כל שכבות הקור, את החלודה, את קורי השינה.
מקפה בצלאל הלכתי לשוק, נכנסת בדרך לגלריה ברבור כדי לראות את התערוכה של צבי טולקובסקי ומשם לחנויות יד שנייה. אצל נעמי קניתי חצאית. בחנות בגדי וינטג’ ברח’ המלך ג’ורג’ בתל אביב אני מחייכת למול אוסף מוקפד של שמלות סבנטיז, והמוכר אומר שהחיוך הזה הוא המחמאה הכי יפה והיא מספקת לא פחות ממכירה. כל כך קל להיות נחמדים וזה עושה את העולם לכל כך הרבה יותר נעים. בחנות הספרים המשומשים בין המלך ג’ורג’ לפרישמן אני מוצאת את “ספר הצחוק והשכחה” של מילן קונדרה, וכשאני מתיישבת יחד איתו בבית הקפה אני חושבת שזה מצחיק לשבת עם ספר של מילן קונדרה בבית קפה על שם יאן מסריק. הצ’כים האלה, הם באמת אומה תרבותית דגולה. מוזר שעד היום לא יצא לי להיות בפראג. אבל בקפה מסריק אני שותה תה עם עוגת בננה ובאותו רגע לא דחוף לי להיות בשום מקום אחר. אחר כך, בדרך לבית של אלדד לבקר את אחייניתי המתוקה מכל, אני עוד עוברת דרך האוזן השלישית וקונה את האלבום החדש של מארק לאנגן. יום לפני כן, באדרבא כאן, יהונתן שמע תוכנית רוק ברדיו והשמיעו בה בדיוק שיר ישן, פסיכדלי ורועש של הסקרימינג טריז.
ערים משתקפות זו בזו כמו בתוך מראה.
בכל ביקור שלי בתל אביב אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה לחיות בה. אף פעם אין לי על זה תשובה ברורה. אני רק יודעת שנעשה לי קשה יותר ויותר להמשיך לחיות כאן. כשפגשתי את ק’ לפני כמה שבועות, אחרי שהתחבקנו ונכרכנו אחד סביב צווארי השני, הוא סיפר לי שהוא עבר לתל אביב ושמחתי בשבילו ונעצבתי בשבילי. כולם ממשיכים הלאה, משאירים את אלה שנופלים מאחור, לא אכפת להם יותר, שר אלכס צ’ילטון בשיר מצמרר של ביג סטאר. אני מנסה להסביר לו שקשה לי לעזוב, שכל החיים שלי כרוכים ושלובים ושזורים בחיי העיר הארורה הזאת כבר הרבה יותר מדי שנים, ובכל פעם שרציתי לעזוב משהו בדיוק השאיר אותי כאן. הוא צוחק ואומר שזה שאני מיעוט הולך ומצטמצם עושה אותי מיוחדת. אני אומרת לו שכן, פעם ענדתי את זה כאות גאווה, אבל יותר ויותר לאחרונה אני מבינה שהמחיר שזה גובה ממני הולך ונעשה כבד. זה שוחק ומתיש להיות מיוחדת. כשאני בתל אביב פתאום קל לי יותר ואני מבינה: זה בגלל שכולם מסביב נראים כמוני ואני נראית כמותם. אני יודעת שאני אמורה להגיד משהו בשבחי ההטרוגניות ולהוקיע את ההומוגניות, אבל האמת הלא נעימה היא שלמשך יום אחד נעים לי מאוד לא לראות אף שביס וכיפה וציצית ומגבעת. ואז אני מבינה: זה כל כך מתיש ומעייף למוח להיות עסוק כל יום, כמעט כל היום, במיון וקיטלוג אינסופי: הנה חרדי. הנה דתי-לאומי. הנה מתנחלת. הנה ברסלבי. הנה ליטאי. הנה ש”סניק. הנה דוס אמריקאי. הנה דוס צרפתי. הנה סטודנטית. הנה ערבי. מכאן והלאה זו שכונה חרדית. מכאן והלאה זה איזור ערבי. זה להתנגש כל הזמן בגדרות ומחסומים וגבולות. זה לעמוד כל הזמן על המשמר כדי שאף אחד לא ינגוס בסנטימטר המרובע הקוואזי-אוטונומי שלך. אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך לחיות ככה. אחרי כל כך הרבה שנים זה פשוט שוחק אותי לגמרי.
האמת היא שאני הכי מקנאה בדתיים שחיים בעיר הזאת. אני מקנאה בהם על זה שהעיר הזאת מספקת את כל צרכיהם ועושה את זה במיגוון ובמבחר אדיר, ובנוסף מציעה להם את כל מה שעיר גדולה יכולה להציע. ירושלים היא תל אביב של הדוסים. אני מקנאה בהם שהם מרגישים בה לגמרי בבית. אני בטוחה שהם לא מרגישים גולים בארצם. הם לא מסתובבים מנוכרים ועוינים כמו שאני מסתובבת כאן בשנתיים האחרונות. אני אמורה להרגיש כאן בבית – אם לא כאן אז איפה? – אני חיה כאן כבר 49 שנה, מאז שאני בת חצי שנה. גדלתי והתבגרתי ועברתי את כל שלבי החיים שלי כאן. כל מרקם החיים שלי משתקף במפת העיר הפרטית שלי. ובכל זאת אני מרגישה כאן זרה.
אבל ביום שישי בצהריים אני יוצאת שוב החוצה ובבית הקהוה אני יושבת על המדרכה הכמעט משופצת, מתחת לסוכך הלבן, עם הפנים שוב לשמש. אני חגה סביב השמש, במשקפי שמש. אודיסאה של עוד נמש בחלל החיצון. אחר כך אני הולכת משם ועוברת בסמטה שמחוץ לסירה שאמורות להיות בה כמה הופעות, אבל הן עוד לא התחילו ולא בא לי לחכות. אז אני עולה ברחוב הלל וחותכת בש”ץ ובבצלאל ובכל מקום המון אנשים יושבים על מדרכות בתי הקפה, והם נראים לי לגמרי חילונים וחופשיים. מי ידע שיש כל כך הרבה מהם, בעיר הזאת, ביום שישי אחר הצהריים. אולי זה בגלל פורים.
ואולי – רק אולי – יש לי סיכוי להינצל, עדיין.
כן. כן.
עזבתי השנה את ירושלים. עברתי לחיפה, אני עובדת בת”א, ואני מתגעגעת לירושלים. אפילו, לפעמים, כשאני נמצאת בה (כי אולי עזבתי את ירושלים, אבל הרבה מהחיים שלי עדיין נמצאים בה. אז אני באה אליהם).
אני חושבת שלכל הירושלמיים, גם הדתיים, יש ירושלים אחרת שהם רוצים לחיות בה וללכת בה עוד סנטימטר מעבר למה שהרגליים וההרגלים והראש מכתיבים.
אבל רק בעיר הזו המוזיקה נשמעת כל-כך טוב, גם באוזניות מחורבנות במיוחד. וזו העיר היחידה שבה אני יכולה לנשום ולהרגיש בה בבית.
אולי באמת מוטב לגור בעיר אחרת ולהתגעגע לירושלים, מאשר לגור בירושלים ולהרגיש מנוכרת. כי געגוע הוא רגש נעים, וניכור הוא ממש ממש לא נעים.
מצד שני, אני שואלת את עצמי אם גם אם אני אעבור למקום אחר, מאחר שאני אעביר איתי את האופי המסוים שלי, שזרות וניכור הם חלק ממנו – האם אני לא ארגיש ככה בכל מקום.
אני לא יודעת. אבל מה שבטוח זה שהעיר הזאת מייצרת מוזיקה מעולה:)
ושכחתי להגיד שטוב לשמוע ממך שוב, אחרי כל השנים האלה..
תודה. האמת שמעולם לא ממש עזבתי, רק שהפורמט של להגיב לבלוג כ”כ אישי תמיד נראה לי קצת פולשני מדי.
ואני עדיין עוצרת בכל פעם שאני נתקלת בבוטלג של האיש, וחושבת אם להעביר הלאה.
כמו כן, אולי געגוע וניכור הם שני הצדדים של אותו המטבע. סוג של “רוצה להיות שם”, כשה”שם” אינו אופטימלי, או לאו דווקא בר השגה.