זו המתיקוּת שאחרי שבה אני מחבקת אותו חזק והוא אותי ומסביבנו הכל קופא כאילו אין שם עוד חמישים אנשים שעומדים ומחכים לתחילת ההופעה*. המבטים שלנו ניצתים שוב. עברו שנתיים מאז שהוא לימד אותי לנגן על בס. משהו קרה שם ולמרות שהיתה תקופה באמצע שחשבתי שאולי הכל התרחש בדימיון שלי, היום אני יודעת שזה היה וזה היה אמיתי וחזק ולא יכולנו אלא להתנתק. אני שמחה בשבילו שיש לו חברה. אני שמחה בשבילו שהוא עבר לתל אביב. אני שמחה בשבילו שתיכף הוא מסיים את הלימודים וממשיך לתואר שני בחו”ל. הוא הולך ומתבגר, הוא כבר לא אותו נער שהוא היה רק לפני שנתיים. לעולם לא אצטער על זה שהלב שלי נפתח כך כלפיו, גם אם בסוף זה נחתך בכאב. ביום בהיר מותר לי לאהוב, גם אם אהבתי אותו הרבה יותר מכפי שראוי לאישה בת 48 לחוש כלפי נער בן 24. עכשיו אני יכולה רק לחייך.

 * ההופעה של אשכרה מתים באוגנדה, שאותה אני יכולה לסכם בשלוש מילים: כאוס, בוקה ומבולקה.