חודש מרץ היה חודש טוב מאוד לקריאת שירה. כרך עב כרס ויפהפה משיריו של זביגנייב הרברט ראה אור בתרגומו הנפלא כתמיד של דוד וינפלד. אני מאלה שרואים בעצמם בעלי חוב כבד לוינפלד על מפעל התרגומים שלו מהשירה הפולנית – בעיקר של השילוש הקדוש שימבורסקה-מילוש-הרברט, אבל גם קריניצקי וזגייבסקי, כך שבתפיסה שלי, כל מי שנחשף בעברית לפלא המדהים שהוא השירה הפולנית המודרנית הוא בעל חוב גדול לדוד וינפלד. קראתי גם את ספר השירה של שירה סתיו “לשון איטית” (שהעורך שלו, אגב, הוא דוד וינפלד), שהוא כרוניקה של התבגרות, כולל התבגרות ארוטית. העטיפה עצמה מרמזת על זה. השתוקקות ארוטית נוכחת מאוד גם ב”שירי אוגאווה יוקימיצו” של יובל אידו טל. כשסיימתי אותו עברתי לקרוא – בפרוזה – את “שמיים כחולים, אדמה לבנה” של הירומי קוואקמי, שבדומה ל”מטבח” של בננה יושימוטו ובדומה לספרים המוקדמים של הרוקי מורקאמי (“יער נורבגי”, “דרומית לגבול מערבית לשמש”), חג סביב גבר, אישה, אוכל, שתייה. הוא ספר מהנה מאוד, אורבני מאוד, יפני ומערבי גם יחד, בדומה, כאמור, למורקאמי וליושימוטו.

“העבודה” של אניבל חרקובסקי הארגנטינאי הוא ספר נוקב על המשבר הכלכלי שהיכה בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000 ושמכה כיום בלא-רחמים כמעט בכל העולם. “העבודה” בנוי משלושה פרקים, שכל אחד מהם יכול להיקרא כסיפור קצר בפני עצמו. הגיבורים המוליכים את העלילה (המינימליסטית למדי, אבל מטלטלת בעוצמה) הם דיאנה, המתקבלת לעבודה כמזכירה במשרד תאגידי; חברתה פקידת הקבלה (שאין לה שם); והמספר. שלושת הפרקים ושלושת הגיבורים – אנטי-גיבורים, למעשה – עסוקים בהישרדות, בחיים בדיקטטורה הכלכלית שמרסקת אותם, בניסיון נואש לשמור על האנושיות שלהם ועל שמץ של בחירה. “העבודה” היא זעקה כנגד ה’שיטה’: השוק החופשי, היד הנעלמה, הגלובליזציה, הדיקטטורה של התאגידים, ריסוק העבודה המאורגנת, התפוררות מעמד הביניים, ההידרדרות אל השוליים. המציאות הזאת, שככל שהיא פוגעת בכל בני האדם פוגעת ביתר שאת בנשים, מתוארת על-ידי חרקובסקי באמצעים שנעים מהיפר-ריאליזם לסוריאליזם וחזרה. אחרי הכל, למציאות ההיפר-קפיטליסטית שאנחנו חיים בה יש בהחלט צדדים סוריאליסטיים וגרוטסקיים. מכאן גם השימוש של חרקובסקי בבורלסקה וקינק-נוּאר. לצד הניכור יש אצל חרקובסקי גם סולידריות וחמלה. הספר הזה לא יוצא לי מהראש עד היום. אולי בגלל שגם אני מזכירה, גם אם כשאני לובשת את “המדים של המזכירות: נעלי עקב, חצאית צרה, חולצה מעט שקופה, איפור קפדני” אני עושה את זה כאקט אירוני, בבגדי רטרו מודעים לעצמם ולדימוי שאני מציגה. אבל זה סיפור אחר.

ביקורת חברתית ופוליטית, על רקע הגלובליזציה ובעיית מהגרי העבודה והפליטים החיים כצללים בשולי הערים הגדולות וערי הבירה באירופה, נמצאת גם ב”ניאבק בצללים” של לידיה ז’ורז’ הפורטוגלית. מה שמתחיל כרומן פסיכולוגי שגיבורו הוא פסיכואנליטיקאי אמפתי הרבה מעבר לדרישות המקצוע, הופך למותחן פשע בעל אופי פילם-נוּארי מובהק (הפסיכואנליטיקאי כבלש מרופט, יפהפייה פאם פאטאלית, המזכירה הנאמנה, מזג האוויר הגשום ללא הפסקה). מהבחינה הזאת “ניאבק בצללים” מזכיר קצת את “החורף בליסבון” של אנטוניו מוניוס מולינה. ובכלל, הספר משופע באיזכורים קולנועיים, שהמלבב שבהם הוא צמד הפינצ’ריות של המטופלת הראשית הנקראות גרייס וקלי. או כאשר הן נתפסות כיישות אחת: גרייסקלי.