עונת ההפגנות התחילה מוקדם השנה. בשעה 20:30 בגן הסוס המארגנים מחפשים 50 סדרנים מתוך קהל שמנה באותה שעה לא יותר מ-100 איש. אני חושבת לעצמי כרגיל שלא יגיעו יותר מ-200 איש, אבל הפעם זה בסדר, כי לוקח זמן לצבור שוב אנרגיה ומסה ותאוצה. בינתיים, המארגנים מעבירים את הקהל סדנה ברענון סיסמאות. זה קצת כמו להסיר חלודה ועובש אחרי החורף. אבל מרגע שהנחיל הזה מתחיל לצעוד במורד המדרחוב כבר ברור לגמרי שיש כאן מאות רבות של אנשים. אני חושבת שבסוף, בשיא, היו משהו כמו 2,000 אנשים. אני לא היחידה שהופתעה, מסתבר. המשטרה לא טרחה לסגור אף כביש ואף ציר תנועה, והיא היתה קצת המומה כשהנהר השוצף והנלהב הזה הגיע לכיכר פריז ופשוט התיישב באמצע הצומת. זה היה מרהיב. לא היתה במה, לא היתה מערכת הגברה, לא היו מוזיקה ובידור להמונים. היו שלושה-ארבעה דוברים שדיברו מהעם, אל העם, בשביל העם. ראיתי את רן כהן בקהל, קשוב בעיקר לנציג השכונות ולנציג מאהל מחוסרי הדיור, ושוב עלתה הקריאה לדיור ציבורי. מה שהיה מעניין בשבילי בהפגנה הראשונה לפתיחת מחזור העונה הוא האופי השונה שלה לעומת הקיץ שעבר. קודם כל, היא היתה הפגנה אדומה באופן נחרץ. הדגלים האדומים הובילו את הצועדים והיתה שם נציגות גאה לא רק לחד”ש אלא גם לרע”ם, תע”ל ובל”ד, כולל נציגים ופעילים ערבים. היו סיסמאות ברורות וגלויות להפלת הממשלה (“הביתה! הביתה!”). רוב הקריאות נגעו לעניין העבודה, אירגון העבודה, זכויות עובדים וכו’ – אחרי הכל עדיין מאי. ההפגנה האדומה הזאת היתה חיל החלוץ שהולך לפני המחנה. בניגוד לשנה שעברה, לחולצות הכחולות (הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, מחנות העולים) היתה נציגות ספורה ומפוזרת בלבד בהפגנה. לא היו בכלל הכרזות הגדולות ההן של דרור ישראל, לא היו חובשי כיפות, לא היו (עדיין) משפחות. רוב האנשים היו צעירים, באמצע שנות ה-20. במקום האוהל של משפחת שליט, האוהל מול ביתו של ראש הממשלה הוא עכשיו אוהל חב”ש של יוצאי אתיופיה שהוקם במחאה על הגזענות והאפליה. הם היו חלק בלתי נפרד מההפגנה אתמול. היו מתופפים ואנשים שהרעישו עם כפות עץ ומכסים של סירים. בכניסה לגן העצמאות, במקום בו הפחונים מסתירים כבר שנים את מה שכבר לא ברור מה יקום שם, כולם תופפו על הפח וזו היתה הוצאה מרוכזת של תסכולים ואנרגיות שהצטברו במשך חורף ארוך. זו היתה גם קקופוניה משמחת מאוד. זיהיתי פרצופים מוכרים וראיתי וחיבקתי אנשים אהובים. הקפדתי ללכת מאחורי בחור אחד בחולצת פסים – למעשה, הם היו שלושה בחורים אבל הוא היה הפתוח והקולני ביותר מביניהם – שהמציא לעצמו ולסביבתו סיסמאות חדשות וצעק את כל מה שעבר לו בראש וכל מה שהציק לו: “תשובה לכלא”! “אין לי פנסיה ואין לי עבודה, אבל יש לי עוד שר בממשלה”. זה היה כמו להתחבר לזרם התודעה המהפכני והעצבני של מישהו אחר, וזה היה מצחיק ומחכים. במקום הקריאה המוכרת מהשנה שעברה “התשובה להפרטה: מ-ה-פ-כ-ה”, הסיסמה הפעם היתה פשוט “התשובה לממשלה: מ-ה-פ-כ-ה”. במקום “העם דורש צדק חברתי” הקריאה היתה “שלום, שיוויון, צדק חברתי”. אבל ללא ספק, הסיסמה שנצעקה בדבקות ובאמונה הגדולה ביותר היתה, ברוח הימים האחרונים, “כל! העם! או-פו-זיציה!” היה בחור אחד שנשא כרזה שהצהירה “אנחנו לא נחמדים”. לדעתי אנחנו עדיין נחמדים, אבל אם יש משהו שההפגנה אתמול מסמנת זה את ההכרה בכך שהפעם זה הולך להיות פוליטי בגלוי, שהדרישה מהממשלה להתפטר וללכת הביתה היא לא מובלעת ומוסתרת ולא משהו שיש להתבייש בו. אני מקווה ככה, לפחות. ימים והפגנות יגידו.