כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה באוגוסט של השנה שעברה זה היה בעיקר מתוך רצון לתעד את ההפגנות ואת המחאה שהתחילה להתגלגל ברחובות. התחושה שקורה משהו גדול ויוצא דופן שראוי לתיעוד במסגרת הפרויקט הזה שנקרא החיים שלי והיומן הפרטי שלי, היא שהניעה אותי להתחיל לכתוב שוב אחרי הפסקה של קרוב לשנה. כמו שדברים קורים תמיד בחיים, זמן קצר לאחר מכן האוהלים קופלו, ההפגנות נפסקו וכל מה שיכולתי לעשות הוא לרטון על זה שהמחאה לא ניצלה את התנופה הגדולה שהיתה לה והמשיכה באופן רציף גם לאורך החורף. אני עדיין חושבת, אגב, שזו היתה טעות, אבל זו רק דעתי. בכל אופן, מזל שהיו פה ושם אירועי בית פתוח ובתים נטושים כך שהיה מה לתעד. מזל גם שמם התלונן שבלי הבלוג אין לו מושג מה אני קוראת ורואה ושומעת וממה ואיך מורכבים החיים שלי בעיר הזאת. כך שהמשכתי לכתוב. ואת כל הדיסקליימר הטרחני הזה אני כותבת כי עם חזרתן של ההפגנות לרחובות בתחלת קיץ 2012 אין לי ברירה אלא לחזור ולתעד אותן.

אם יש משהו שהולך ומסתמן לאור ההפגנה של אתמול וזו שקדמה לה, זה שההפגנות השנה הן מצומצמות יותר מספרית אבל גם ממוקדות יותר. כמו בשלט הפשוט והתמציתי שנשאה מפגינה אחת אתמול: “זה פוליטי”. נקודה. זו כבר נקודת מוצא הרבה יותר ברורה והרבה פחות מסתתרת ומתפתלת וטקטית מזו של השנה שעברה. ולא רק שזה פוליטי אלא שזה פוליטי שמאלני. אני לא יודעת למה צריך להתבייש או לטשטש את העובדה שתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית היא תפיסת עולם שמאלנית. בשבילי זו כמעט טאוטולוגיה. היה נחמד לראות שוב אתמול את גוש החולצות הכחולות של השומר הצעיר מוביל את התהלוכה, ואת חבורת המתופפות של המהפכה – המתופפים של שייח ג’ראח – סוגרת אותה במאסף. בין לבין היו שם נציגי כל הקשת של מפלגות המרכז-שמאלה: צעירי מפלגת העבודה, מרצ, חד”ש ומען. אני מקווה שהעובדה שכבר אפשר היה לראות אתמול יותר מבוגרים מצד אחד ויותר ילדים מצד שני (בהשוואה להפגנה הקודמת לפני 3 שבועות) מלמדת על זה שלאט לאט ההפגנות האלה צוברות שוב נפח. לא צריך להיות גאון כדי להבין שדווקא בגלל שההפגנות הופכות להיות ממוקדות וברורות ומזוהות יותר  זה אומר שהן לא תגענה למספרים של השנה שעברה. וזה בסדר גמור. מה שחשוב עכשיו הוא עצם קיומן, וליתר דיוק עצם קיומן הרציף, העקשני, לאורך זמן. זו לא ריצת 100 מטר, זה מרתון. צריך אורך נשימה וצריך בעיקר להיות שם. פשוט לצאת מהבית ולהגיע, כי זה חשוב, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, כי במקום שאין בו אופוזיציה, הייה אתה אופוזיציה.

אז היה נחמד לראות אתמול פרצופים מוכרים, וכאלה שגם הם כנראה מאמינים, כי הם טרחו לבוא שוב. ושוב. ושוב. מעבר לקריאות ולשלטים בנושאים המוכרים היו גם התייחסויות לאירועי השבועיים האחרונים – היו מפגינים שחורים, היו שלטי Black is Beautiful והיתה בחורה שחורה אחת לבושה שחורים, עם סרט בד שחור שכרוך לה סביב הפנים וסותם לה את הפה. היא עמדה בשקט מתריס, ניצבת גבוה על גדר האבן כמו פסל החירות, כשכל הצלמים מסביבה הבזיקו בפלאשים שלהם. לידה עמדה ילדה לבנה עם טיארה מנצנצת שתופפה בשמחה בסיר וכף. הן היו צמד שובה לב. העצרת בסוף התהלוכה התרכזה לא בכיכר פריז כרגיל אלא במעלה רחוב אגרון, ליד הסוּפּר, וזה באמת לא אותו דבר כמו עצרת בכיכר פריז. מן הסתם גם המשטרה הבינה את זה וזה בדיוק מה שהיא רצתה. זה מקומם.

היו דוברים רהוטים וענייניים שפרטו את המושג תקציב חברתי לפרוטות: מה זה דורש בתחום החינוך, הבריאות, הרווחה. לא משהו שאני חושבת שרוב הנוכחים בקהל לא יודעים כבר בעל-פה ובעיניים עצומות אבל שוב, חשוב לומר את הדברים האלה בקול רם. שוב. ושוב. חנן בן סימון (נדמה לי שזה השם שלו) שר את “אני ואתה נשנה את העולם” והמילים המוכרות עד איבוד משמעות של השיר הזה נשמעו פתאום כל כך מדויקות ונכונות: אמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה. זה באמת לא משנה. זה הזכיר לי ראיון ישן עם פטי סמית, שבו המראיין שאל אותה – אני לא בדיוק זוכרת את השאלה המדוייקת אלא יותר את רוח הדברים – למה ואיך אחרי כל השנים וכל האלבומים היא עדיין ממשיכה לעשות מוזיקה ולהופיע ולהוציא אלבומים. ואני די בטוחה שפטי בטח הסתכלה עליו ורצתה לחבוט בו ורק אמרה משהו כמו, כי זה מה שאני עושה, כי אני לא אומרת לעצמי אה, כבר הוצאתי אלבום לפני שנה או שנתיים או חמש; כמו שאתה אוכל ונושם כל יום ולא אומר לעצמך אה, כבר אכלתי ונשמתי אתמול ושלשום ולפני שבוע. אתה פשוט עושה את זה. אז ככה אני פשוט עושה את זה.