יום רביעי 27 ביוני, סתם יום של חול, הוא היום שבו הודעתי בעבודה שאני עוזבת. כבר מזמן שהייתי צריכה לעשות את זה. בערך שלוש שנים. אני לא גאה בכלל בזה שהייתי צריכה להגיע למצב שבו נקע צווארי, כי זה לא מעיד לא על תבונה ולא על אומץ, אולי על כוח סיבולת, אבל זה רק מוכיח שכוח סיבולת יכול להיות גם סתם חמורוּת. אני עוזבת ועוד לא החלטנו על תאריך, מתישהו בטווח הזמן שבין עוד חודש לעוד שלושה חודשים. מתישהו גם בטח יגיע התקף החרדה מפני מה אני אעשה וממה אני אתפרנס ואחיה, אבל כרגע אני עוד רגועה. משהו תמיד יימצא, במיוחד אם מדובר ממילא בעבודה בשכר לא גדול ובתנאים לא מפליגים. ככה זה החיים בתאגידים בראשית המאה ה-21. הלוואי והייתי מצליחה למצוא דרך לחיות ממשהו בלי הצורך ללכת לעבוד יום יום, כמעט כל היום, שעות במשרדים מוכי ניאון ועבודה אפרורית, לחץ ושחיקה שוברי כתפיים. אולי זו ההזדמנות לחשוב מה לעשות. אולי. נראה. אבל קודם כל טוב שעזבתי. כבר מזמן שהייתי צריכה לעשות את זה.
בינתיים עומר במילואים ואני בחופש לפחות בבית. הזמן החופשי שמעבר לשעות העבודה הוא לשוטט בלי לדעת לאן, ללכת לסרט, להיכנס לבתי קפה, להגיע לבית שקט בערב, להתקלח ולהיכנס עם ספר למיטה. הכאב בצוואר מתחיל לשחרר מאחיזה (זה הזמן לשאת תפילה), אני נרדמת כבר בלי כדורים כמעט. אני נרדמת עם חלונות פתוחים אל הלילה הסמיך מרחשים, המיית המכוניות בכביש שחוצה את עמק המצלבה, צלצול הפעמונים במנזר בחצות, שכנים מדברים בשקט על המרפסת הסמוכה, שכן אחר מנגן על גיטרה רחוקה. אני ישנה כשעולם שלם רוחש שם בחוץ. בלילה הרוח מקררת את הגוף החשוף, מבדרת את הוילון הלבן שחוצץ ביני לבין המרפסת הפתוחה, העולם והחושך משתרעים משם הלאה. בחורף הכל סגור ודומם, אני מכוסה בשכבות של בגדים ושמיכות; אבל בקיץ לאט-לאט החדר נפתח אל החוץ, וכשאני ישנה בחושך בחדר פתוח לרווחה, אני מרגישה שאני ישנה באמצע היקום.
יופי:)
גם שאת עוזבת את העבודה, גם על הדברים האחרים.
בתור אחד שגם עזב עבודה או שניים, אני בטח לא אחדש לך, אבל כן, תמיד יש משהו אחר.
לעומת זאת, את ההרגשה הנהדרת של שחרור ברגע שמודיעים על העזיבה, ש”הנה, עשיתי את זה למרות הפחד”, זו הרגשה שקצת יותר קשה למצוא.
enjoy it while it last:)