יום שישי מושלם מתחיל בחלום האחרון שחלמתי לפנות בוקר: אני בשוק הגרוזיני, מחפשת סירים. בחנות סדקית ישנה מוכרת גרוזינית מראה לי סירי אמייל מצויירים, ואז היא מתחילה להראות לי גם שמלות יפהפיות: שמלות פרחוניות מרהיבות, בצבעים ודוגמאות נהדרות. אני יוצאת משם בסוף עם צרור גדול של סירים ובדים. ורק כשאני קמה בבוקר אני קולטת שהשמלות שהמוכרת הגרוזינית הראתה לי היו בכלל קימונואים, ואני מבינה ששני הספרים האחרונים שקראתי בימים האחרונים – “אחרי המשתה” של יוקיו מישימה ו”קוקורו” של נאטסומה סוסקי – נכנסו לי לחלום. זה, והחלום בהקיץ שאני מטפחת כבר כל כך הרבה שנים על נסיעה ליפן.

ביום חמישי לפני שבועיים ישבתי בשוק הגרוזיני עם גבר שהיה לי נעים, בקזינו דה פריז, בשעת אחר צהריים מופזה ועצלה. הוא שתה בירה טייבה ואני מיץ אשכוליות וחלקנו תמר אחד ושיחה נינוחה ולא מחייבת.

יום שישי מושלם מתחיל בהסתובבות בשוק והפוך רגיל עם סנדוויץ’ באשר וכוס מים ב-5 במאי. למצוא שולחן פנוי ב-5 במאי ביום שישי בצהריים זה כמו לזכות בהגרלת הלוטו הגדולה של היקום. אני יושבת ובוהה בנהרות האדם החולפות על פניי ולאט-לאט המוח שלי מתרוקן. אני לא חושבת על כלום, לא על מה שהיה ומה שעוד יהיה, לא על מה שמטריד אותי ולא על מה שמשמח אותי. אין שומדבר חוץ מהרגע הזה, ובגלל זה אני כל כך מחבבת מדיטציית בתי קפה. אחר כך אני ממשיכה להסתובב ומגיעה לנעמי, שנשארה עכשיו כמעט חנות הוינטג’ היחידה בעיר, אחרי שאליס בארץ הפלאות חלפה כאן לרגע ונסגרה. יצא לי לקנות בה כמה חולצות בחורף והצטערתי שהיא נסגרה כל כך מהר. בנעמי יש אוסף יפה מאוד של בגדי יד שנייה ווינטג’, אבל אני לא משלמת בחיים 180 שקלים לחצאית, גם לא אחרי עשרים-וחמישה אחוז הנחה, גם לא אם זו חצאית וינטג’. 180 שקלים זה הסכום המקסימלי והנדיר שאני מוכנה לשלם על שמלת וינטג’, שברור שהיא וינטג’ (להבדיל מיד שנייה, שזה לא אותו דבר). יש לי כמה נפלאות כאלה באוסף בארון והן באמת ראויות למחיר הזה: הגזרות, הגזירות, הבד, איכות הגימור, התפרים, הכפתורים. חצאית, שלא כמו שמלה, היא פריט הרבה יותר פשוט ובסיסי. אני לא אוציא על חצאית קייצית יותר מחמישים-שישים שקלים. אז אני מוותרת קצת בצער על החצאית היפה של נעמי, ונזכרת שכבר המון זמן לא הייתי בטרומפלדור ויורדת לניסים בכר, ושם בטרומפלדור אני מוצאת שתי שמלות מקסימות ולא יקרות. שמלת קיץ אחת מכותנה פריכה, פרחונית ועדינה, ושמלת סתיו אחת בצבע חמרה-חלודה עם תיפורים בעבודת יד וכפתורים נסתרים והמון תשומת לב ואהבה שהושקעו בכל תך ותך.

הפעם האחרונה שהייתי בסלון שבזי היתה אולי בינואר, ביום חורף זועף ונרגן, הכי רחוק שיכול להיות מהצהריים הבהירים והחמים האלה. בערב החורפי המוקדם אז שתיתי תה ודפדפתי בספרים, והפעם עצרתי לכוס מיץ תפוחים וחיטטתי בחוברות ובפנזינים ובגלויות הישנות. אם ה-5 במאי הוא בית קפה שמנוהל על-ידי קומונה, סלון שבזי נראה ומרגיש כמו סלון שמתופעל על-ידי גרעין נח”ל. לוקח קצת זמן לקלוט את היופי שבגיבוב האקראי והלא מתאמץ של הריהוט במקום: כל כורסאות וכסאות שוק הפשפשים, האהילים משנות השבעים, אריחי הרצפה המצויירים, מזנון עץ עם פיתוחים, תנור אפייה ישן שעליו מונח רסיבר שעליו מונח פטיפון שעליו מונח מסך מחשב. כשהגעתי, הטבח והמלצרית בדיוק סיימו להכין חומוס והם מלאי סיפוק וגאווה. די ג’יי מקומי מחבר בדיוק מערכת על המרפסת בחוץ, ובינתיים מתנגן בפנים פסקול פוסט-פאנק משמח שנע בין פטי סמית לג’ינג’יות. לא יכולתי למצוא מקום נעים יותר בדרך חזרה הביתה.