הסרט הטוב ביותר שראיתי השבוע בפסטיבל היה ללא ספק אלויס נבּל (Elois Nebel) הצ’כי, ובתור סרט אנימציה הוא אולי סרט האנימציה המרשים והיפה ביותר שראיתי בחיי בכלל. אלויס נבּל הוא שומר/סדרן בתחנת רכבת קטנה בהרים שעל גבול צ’כיה-פולין. השנה היא 1989, הסדר הישן מתחיל להתפרק, והתחנה היא גם תחנת מעבר למבריחי סחורות של השוק השחור – וודקה משובחת, סיגריות אמריקניות, שימורי בשר. כל זה אינו מטריד את אלויס נבל, שכל חייו סובבים סביב השגרה שבקריאת לוחות הזמנים של הרכבות החולפות והאכלת החתול של התחנה. הדבר היחיד שטורד את מנוחתו הוא סיוטי לילה שבהם צפים ועולים זיכרונות מרכבות שחלפו בתחנה בשנות הארבעים של המאה ה-20. במיוחד חוזר ועולה בזיכרונו של אלויס אירוע מסוים אחד שאירע בתחנה ב-1945 ושהיו מעורבים בו אישה צעירה ותינוק, קצין צבא ואביו שלו. לילה אחד ב-1989 חוצה את הגבול זר אילם ונמלט, והמפגש עמו מאלץ את אלויס להתמודד עם זכרונותיו, כמו גם עם חייו בכלל. האנימציה המדויקת והאקספרסיבית בצבעי שחור-לבן-אפור, יחד עם השאלות שהוא מעלה בנוגע לזיכרון ולשפיות, הופכות את הסרט הזה לראוי לציון במיוחד. יפה מאוד מאוד מאוד.

בסדר הערכה יורד ראיתי גם את “גן עדן” הישראלי של רן טל, שהיה בשבילי הרהור מדיטטיבי על חלוף הזמן; את “נטייה” (Tilt) הבולגרי שהוא דרמת נעורים/פשע לא רעה, אבל לא לגמרי מהודקת ומנומקת מספיק; ואת “חתול להשכיר” היפני שהיה, ובכן, יפני אקסצנטרי חמוד (“קוואי” היא המילה היפנית לזה, אני חושבת), אבל לא מעבר לכך.