השבוע שבו משה סילמן הצית את עצמו באקט של זעם כנגד המכונה, והשבוע שבו נרשמו ארבעים מעלות בצל ושלושים מעלות בלילה, הקשה עליי את הנשימה. לאן אפשר להוליך את המועקה ואיזו נחמה כבר אפשר למצוא באקט שהוא כל כך בלתי נתפס וקשה להכלה. תודעה אובדנית היא לעיתים קרובות כל כך סוליפסיסטית, כל כך הרמטית ואטומה, כל כך לא מובנת למי שמעולם לא דרך שם. כל מתאבד הוא כמו כוכב נופל. אתה עומד מהצד נכלם ומובך ומובס, מתחנן להיכנס פנימה, לשווא. יש לי בראש לנסות ולעצור אותך / תן לי להיכנס / אבל יש לי זפת על הרגליים / ואני לא יכול לראות / כל הציפורים מביטות עליי למטה / צוחקות עליי / מסורבל / זוחל מתוך עורי. אחר כך נשאר רק משא האשמה וההלם והכאב והבושה. זו אחת משעותיה הקשות ביותר של המחאה והערב ראיתי אותה מוכה וחבולה. ההיפך הגמור מהמצעד העליז שהיה בשבוע שעבר, לפחות עד השעה עשר-וחצי שאז הצועד שלפני הרים את עיניו מהאייפון ואמר לשכן שלו בקול לא לגמרי מאמין, מישהו הצית את עצמו בתל אביב. ומאותו רגע שום דבר כבר לא היה אותו דבר. בניגוד למאות הרבות שהיו במוצאי שבת שעברה, הערב היה רק קומץ של עשרות בודדות. והיו כאב וזעם ובלבול ופיזור, והיתה צעדה שקטה עם נרות וכשהיו נאומים היו הרבה עצבים חשופים. אנשים שמעולם לא למדו לדבר ברהיטות זעקו את כאבם בקול גדול. מישהו רהוט יותר הקריא את “לו יהי”. כאב לב גדול. לא היו הפעם חניכים ובוגרים של תנועות נוער, לא היו אגודות סטודנטים, לא היו בני נוער וצעירים, לא היו אנרגיות והתרוממות רוח. היו ייאוש דק ודכדוך בקרב אנשי המעברה שהובילו את הצעידה, ולצדם ותיקי הפגנות השמאל, כולם בוגרים ומאובקים ומפוכחים, שבאו לחלוק כבוד אחרון למת ולחלוק ביחד את המועקה. מי שרצה צעד מהבית הפרטי של נתניהו ברחוב עזה לבנין ראש הממשלה, ומי שרצה המשיך אחר-כך לבניין הביטוח הלאומי במרכז העיר. וכל הזמן הזה לחצות חומות של שאננות ואדישות. וכשמכתב הפרידה של משה סילמן מהעולם הזה הוקרא בשיטת המייק-צ’ק, השורות השבורות הפכו אותו כמעט לשירה. מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי / השאירה אותי חסר כלום / אבל אני לא אהיה חסר בית / לכן אני מוחה / כנגד כל העוולות / שהמדינה עושה / לי ושכמותי. כן, הקפיטליזם הורג, והערב ראיתי את המחאה שבורה ומוכה. ראיתי את הדגל שלך על קשת השיש / אהבה היא לא מצעד ניצחון / היא הללויה שבורה וקרה.