פחות או יותר בעמ’ 40 של “הר החול” של יואנה באטור קלטתי את מה ואת מי הספר הזה מזכיר לי: את “רומן רוסי” של מאיר שלו. בגלל שזו סאגה משפחתית ששזורה בהיסטוריה הרשמית של העם והאומה, וזו וגם זו מערבות פולקלור, מיתוסים וארכיטיפים באופן שבו גם העל-טבעי מתקבל בטבעיות גמורה.

וגם בגלל השימוש הנהדר, הנפלא, בשפה:

“ זמן קצר אחר כך התגוררו בבית רק קז’ימייז’, אשתו והחותנת המתבכיינת שלא היה חסר לה הרבה לקו הסיום, והעסק הפרטי הראשון של קז’ימייז’ (בגדים סרוגים לטקס ההטבלה) הלך ושגשג. כל הפליטים שהתקבצו בוולבז’יך העמידו צאצאים מתוך תקווה שילדיהם יוולדו עם שורשים לאחר שהם עצמם נגדעו משורשיהם, ואז יוכלו להתגאות בילדיהם המושרשים ולחוש שייכות למקום, להרגיש שהם בבית, שאי אפשר להזיז אותם יותר. החותנת סרגה סריגים לבנים, באשיינקה סרגה תוך שהיא מפזמת, סרגו גם ארבע השכנות מביאלי קאמיין ועוד שש השכנות משצ’אביינקו, וההזמנות זרמו כמו עלים בשלכת. הנשים אלתרו חוטים לבנים מכל הבא ליד: סוודרים פרומים, פוך ברווז, שלג ונייר, מקלות סבא וארנבות לבקניות, קורי עכביש ושערות אפורות. החוט הלבן למצנפות, שכמיות ונעלי תינוקות להטבלה נטווה סביב וולבז’יך כמו רשת, ולא פעם נתקל בו כורה מזדמן שחזר הביתה בשחר של יום קפוא אחרי ששתה כמה כוסיות, ולפני שהספיק להתרומם חנק אותו החוט למוות. אולם בשביל קז’ימייז’ היו הבגדים להטבלה רק המתאבן – הוא ראה בדמיונו כיצד הוא מקים אימפריה שלמה, ועכשיו חסרו לו רק יורשים. הוא הקיש שוב ושוב על אשתו הרזונת עד שנשרו ממנה שאריות הילדות כמו טיח ורוד שנופל מהקיר, ובהמלצת הרופאים שאיבחנו אצלה תת-תזונה, אנמיה ופריג’ידיות אילץ אותה לאכול דגנים עם חלב חם בתוספת חמאה וסופגניות נוטפות שמן מהמאפייה הפרטית בשצ’אביינקו. הוא פיטם אותה בעוגיות בצק מטוגנות ונקניקיות עם חרדל, אגוזים בדבש וגוגל-מוגל, וכשהיתה באשיינקה מקבלת רשות לצאת מהבית לבדה, היתה רצה לגינה ומקיאה בערוגות הפרחים. קז’ימייז’ מאשלאק דמיין איך הוא מאכלס את העולם בילדות קטנטנות עם שיער פשתן, ילדות שיהיו כמו אחייניתו הרחוקה מזאלשיה יאדז’יה, או כמו התאומות עם איברי המין העכבריים. נשים גמדיות, שאף פעם לא יהיו גבוהות ממנו בראש. “

(התרגום המוצלח הוא של עילי הלפרן, שתירגם גם את “חוף לובייבו” של מיכאל ויטקובסקי, שהוא פחות או יותר אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. פה ושם מצאתי ב”הר החול” הדהוד רחוק ל”חוף לובייבו” וחשבתי שזה בגלל התרגום של הלפרן, עד שקראתי בראיון עם באטור שוויטקובסקי הוא אחד הסופרים הפולניים העכשוויים החביבים עליה, מה שמסביר את ההשפעות. חוץ מזה ששניהם ילידי וורוצלב וסביבותיה).

הרומן הפולני הזה הוא על שלושה דורות של נשים בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה: הסבתות הלינה וזופיה, האם יאדז’יה (בתה של זופיה וכלתה של הלינה), והנכדה דומיניקה. זו שושלת מטריארכלית שמדגימה היטב שמי שנשאו ונושאות תמיד בנטל הקיום תחת כל משטרי הדיכוי והרודנות – הפאשיזם, הקומוניזם, הכנסייה הקתולית – הן הנשים. תפקידם של הגברים לעבוד במכרות ולשתות וודקה עד צאת נשמתם, אבל הנשים, הנשים הן שורדות: הן יוצאות לעבוד וגם מחזיקות את הבית, הן עומדות בתורים להקצבת מזון, הן נכנסות להריונות לא רצויים ועוברות הפלות מזוויעות, הן מנסות לזכור שהן גם בנות אדם ונשים בתוך כל האפרוריות החונקת הזאת, ולמרות שמגיל חמישים כבר ברור להן שהן רגל אחת בקבר ושהן הולכות לגמור את החיים לבד ובחושך, ברור גם שהן יחיו עד שיבה (אם כי לא בטוח שטובה).

חוץ מזה שיש בספר הזה את אחת האבחנות המדויקות ביותר בעיני על אמהוּת – על כל אמא, לא רק על אמא פולניה – “שכמו אימהות לא מעטות אוהבת יותר מדי ופחות מדי בו בזמן.”

מי שמכיר את חלוקת הגבולות החדשה של פולין בתום מלחמת העולם השנייה, ימצא אותה כאן. בסוף המלחמה איזור שלזיה/צפון חבל הסודטים סופח לפולין מצדה המערבי, ומאות אלפי תושבי האיזור הגרמנים טרונספרו לגרמניה. את מקומם תפסו פולנים עקורים מן המזרח, מאיזור לבוב שעברה לידי אוקראינה הסובייטית. כך, למשל, הפכה דנציג הגרמנית לגדנסק הפולנית, כך הפכה ברסלאו לוורוצלב. או כמו שכותבת באטור בחוש ההומור הפולני שלה, שהוא דק ואירוני למי שמכיר (את שימבורסקה, למשל), “הן נגררו לוולבז’יך מהמזרח, מהצפון ואלוהים יודע מאיפה עוד, כאילו החזית כולה התגלגלה על כל אחת מהן בנפרד, הגרמנים מקדימה, הרוסים מאחורה ואחר כך הפוך”.

אני מכירה את ההיסטוריה הזאת מהבית, וסביר להניח שגם בגלל זה אהבתי כל כך את “הר החול”. אמא שלי נולדה באוקטובר 1933 בוורשה ועם ההפצצה הראשונה של הגרמנים על העיר, הוריה, היא ואחותה הקטנה ממנה בשנתיים ברחו מזרחה עד שהם הגיעו לכפר רוסי נידח בהרי הקווקז. סבא שלי גוייס לצבא האדום. בתום המלחמה הם חזרו לפולין, אבל לא לוורשה, אלא להתיישבות החדשה בוורוצלב. היא סיימה שם את לימודיה בפוליטכניון, ורק ב-1959, כשהיא בת 26, הוריה, היא, אחותה ואחיה הצעירים ממנה עלו ארצה. שנה אחר כך היא פגשה את אבא שלי בתל אביב. ב-1962 אני נולדתי, ואם יש משהו שאף אחד כמעט לא יודע עליי, חוץ מאשר במשפחה המצומצמת, זו העובדה שהשפה הראשונה שדיברתי היתה פולנית, מפני שמי שטיפלה בי היתה סבתא שלי. זרים ששומעים אותי בפעם הראשונה אומרים שיש לי מבטא, ואני תמיד אומרת שאין לי מושג מאיפה זה בא, מפני שנולדתי וגדלתי בארץ. אבל עמוק בפנים אני תמיד חושבת שאולי אלה שרידי השפה הפולנית, למרות שאני לא מדברת היום אפילו מילה אחת ממנה. אבל למרות שדיברתי פולנית, אמא שלי נתנה לי שם ישראלי שהמשמעות שלו פחות או יותר היא לשתול משהו חדש. במקרה שלה, בפעם השלישית או הרביעית בחייה הקצרים. “מתוך תקווה שילדיהם יוולדו עם שורשים לאחר שהם עצמם נגדעו משורשיהם, ואז יוכלו להתגאות בילדיהם המושרשים ולחוש שייכות למקום, להרגיש שהם בבית, שאי אפשר להזיז אותם יותר”. אבא שלי דווקא הרהר בשם נגה, אבל noga בפולנית זה רגל, ואמא שלי לא היתה מוכנה שלשום בת שלה יקראו רגל. אני שמחה על השם שאמא שלי נתנה לי, לא רק בגלל שאני חושבת שהוא יפה, אלא בגלל שאני מבינה איזו משמעות היתה לו בשבילה. אמא שלי נתנה לי שם והיסטוריה ותרבות – ובקיצור, זהות – שמחברת אותי אליה ואל אמא שלה ואל אמא של אמא שלה ואל ארץ רחוקה שבכל זאת היא חלק בלתי נפרד ממני.