“חיות הדרום הפראי” של בן צייטלין הוא גלוית אמריקנה מרהיבה שמערבת פולקלור, מיתוסים וארכיטיפים בתוך ריאליזם מדויק, עד שגם בה העל-טבעי מתקבל בטבעיות גמורה. הסרט הזה נטוע בתוך ביצות לואיזיאנה, כלומר בדלתא של המיסיסיפי, בזמן שמרמז להוריקן קתרינה – אסון אפי במימדיו, ספק טבעי ספק מעשה ידי אדם. ילדה קטנה עומדת לאבד את אביה, ההורה היחידי שנשאר לה, לא משנה כמה קשוח ומחוספס ואף אלים היחס שלו כלפיה, ועליה ללמוד לשרוד בתוך עולם שהברוטליות והאכזריות שלו משתווים רק לקסם וליופי שלו.

והקסם והיופי האלה הם עיקר כוחו של הסרט – הצילום, עיצוב הפריימים, עיצוב הסט. על אף שהוא בשום פנים ואופן אינו תיעודי (אין אף ילדה או ילד בעולם שמסוגלים לנסח בגיל 6-7 כאלה תובנות על היקום והעולם ועל מקומו של האדם בהם), הוא מרגיש לפעמים ככזה. למעשה, יותר מכל סרט אחר, הסרט הזה הזכיר לי את “בומביי ביץ'” של עלמה הראל – סרט תיעודי של עוד יוצרת קולנוע צעירה, שגם במרכזו ניצב ילד, וסביבו קהילה של אנשים שנדמה שהציביליזציה הקיאה אותם מקרבה. האנשים של “חיות הדרום הפראי” הם קהילה של דחויים ונידחים החיים במקום שלו הם קוראים “האמבטיה” (the bathtub) – איזור שמתקיים בסמוך לסכר שהוקם בשולי איזור התעשייה של העיר הגדולה, והוא לא יותר מערימת בקתות, צריפים וסמרטוטים. גם בומביי ביץ’ (האמיתית) וגם ה”אמבטיה” (הפיקטיבית) הם פחות או יותר איזורים מוכי אסון אקולוגי, ושניהם – גם ב”בומביי” התיעודי וגם ב”חיות” העלילתי – מצטלמים נפלא, לא משנה באיזו דלות, עוני, פיגור סביבתי ולכלוך מדובר. וכמו שעלמה הראל עירבבה בסרטה קטעי כוריאוגרפיה מסוגננים בתוך התיעוד הריאליסטי של אנשי השוליים החיים בחור בקצה העולם, כך גם צייטלין מטשטש את הגבולות שבין המבויים לתיעודי, בין הריאליסטי לפנטסטי, בין המציאותי למכושף.

מבחינה סיפורית, אני חושבת שמקור ההשראה הבולט ביותר על הסרט הוא הקלברי פין של מארק טוויין, לבטח אחד הטוענים הגדולים לכתר “הרומן האמריקאי הגדול”. זו לא רק ההצבה במרכז של ילד יתום מאם שמתמרד כנגד אב אכזר ובורח אל הנהר הגדול עליו הוא משייט ברפסודה. זו גם התפיסה המובלעת של חירות ואינדיבידואליזם על גבול האנרכיזם, שהיא ללא ספק תפיסה אמריקאית מאוד, במיוחד בדרום. אבל זו גם הנקודה שבה אני לא חשה בנוח עם הסרט, על אף כל יופיו וקסמיו: מפני שההנחה המובלעת בו, או המסקנה העולה ממנו, היא שמעצם החירות חיי עוני הם חיים מאושרים. למעשה, כפי שידוע לנו היטב, יש בעוני רק מעט מאוד חירות, אם בכלל. אין שום דבר “קסום”, “מקסים” או כל מילה אחרת שעושה שימוש בשורש ק.ס.ם בעוני, דלות, ניוול, טינופת, אלכוהוליזם, בורות ובערות שאנשים מדשדשים בהם עד ברכיים, ולפעמים גם עד מעבר לאוזניים. לבטח לא כשמעורבים בזה ילדים.

אבל כאמור, הסרט הזה מרהיב מבחינה ויזואלית וזה עיקר קסמו. שני שיאיו הוויזואליים הם בית הבושת שעל אסדה הצפה על הנהר, שאליו מגיעה האשפאפי בחיפוש אחר אמה. היא מדמה שהיא מוצאת אותה בדמותה של הטבחית הצעירה במקום, ולכל הסצינה הזו יש איכות של חלום או פנטזיה או אגדה. השיא השני הוא בהקמה לתחייה של חיות פרה-היסטוריות דוגמת שור הבר (אורוקס) וביזונים קדומים, המתגלגלים בסוף הסרט לעדר חזירי בר בגדול של ממותה שעירה.

ואת כל הפסיפס המרהיב הזה מחבר יחד פסקול נפלא, שלו אחראי יחד עם צייטלין דן רומר.