חוץ מזה קראתי החודש את “הנכדה של מר לין” של פיליפ קלודל, שהיה ממזרי (במובן החיובי) בטוויסט שהוא טומן לקורא בעמוד האחרון של הסיפור; את “קיץ אחרון” של הנסיורג שרטנלייב השווייצרי שהיה מאכזב בפלקטיות ובשרירותיות שלו – מסיפור התבגרות שחוזר אחורנית לשנות ה-70 הצבעוניות, המהפכניות, אפשר לצפות לכל כך הרבה יותר. כך, למשל, במקום לעבות את הדמויות ואת העלילה, שרטנלייב מסתפק ברשימת 70 האלבומים שהיו אהובים ביותר על חברו הטוב של המספר. רמז לעד כמה אפשר היה לעשות מהחומרים האלה כל כך הרבה יותר אפשר למצוא בסיפור הקטן המסתתר בתוך דפי הסיפור הכללי, שבו המספר מגיע לכריסטיאניה בקופנהגן – קומונה אנרכו-היפית-סקווטרית חופשית שנוסדה ב-1971; קראתי גם את “לקנות את לנין וסיפורים אחרים” של מירוסלב פנקוב, צעיר יליד בולגריה שחי וכותב באמריקה. אני תוהה אם לא הגענו לנקודה שבה ספרות מהגרים – שהיתה הדבר הצעיר, המרתק והחדשני ביותר בעולם הספרותי בשנים האחרונות – מתחילה להפוך לקלישאה. נדמה לי שבשנת 2012 פחות או יותר כולנו, לפחות בעולם המערבי, מרגישים כמו מהגרים. גם אם אנחנו חיים בארץ שבה נולדנו. תחושות של זרות וגלות פנימית ושאלות של זהות ושייכות משותפות לרבים מאיתנו. למען ההגינות ייאמר גם שבגלל שאני חסידה כל כך גדולה של אלכסנדר המון ניגשתי לספר הזה בחשדנות – אחרי הכל, סיפור של צעיר שמהגר מארץ קומוניסטית במזרח אירופה למערב התיכון בארצות הברית ומתחיל לכתוב ספרות באנגלית נשמע כמו סיפור ביוגרפי מוּכּר. ייאמר לזכותו של פנקוב שהוא כותב מצוין, וכמה מהסיפורים בקובץ – “ממזרח למערב”, “לקנות את לנין” ו”תמונה עם יוקי” –טובים ממש. כך שנהניתי ממנו.

אני לא יכולה לומר שאני נמנית על עדת מעריציו של דייויד פוסטר וואלאס, מהסיבה הפשוטה שלא ממש קראתי את כל כתביו, שרק חלק קטן מהם תורגם לעברית. סביר להניח שביום שבו יהיו לי האומץ והכוח והסבלנות לפצוח בקריאת רומן אפי של אלף-ומשהו עמודים, זה יהיה 2666 של רוברטו בולניו ולא Infinite Jest של וואלאס. ממה שקראתי עד כה מוואלאס, אני יכולה לומר שבעיניי הוא כותב מסות (כלומר non-fiction) מבריק, אבל לא בטוח שאני משתגעת אחריו כמחבר רומנים וסיפורים (fiction), אם לשפוט לפי מה שתורגם ומופיע בקובץ “נערה עם שיער מוזר”. במילים אחרות: “משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”, “קחו בחשבון את הלובסטר”, ו”המראה מהבית של גברת תומפסון” הן מסות מבריקות, מלאות כושר המצאה ומתפוצצות מכישרון כתיבה, ובעיניי, התכונות הללו בדיוק הן בעוכריו של וואלאס כסופר fiction – לפחות בשבילי, שבספרות “יפה” הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש בזמן הקריאה זה כמה הסופר הוא מבריק ושנון ובעל שליטה בפירוטכניקה של השפה ולהטוטנות מילולית.

אני לא בטוחה שכל הפירוטכניקה הזאת לא היתה בעוכריו של וואלאס גם במובן נוסף. אני מתכוונת לזה שהוא לא היה יכול לשאת יותר את החיים בתוך הראש שלו, בתוך התודעה שלו, וב-2008 הוא שם קץ לחייו. אני חושבת ש”ניאון ותיק וטוב” הוא תיאור מדויק, מצמרר ומחניק, של איך פועלת תודעה עצמית כזאת, סוליפסיסטית ללא מוצא, לולאה הרסנית בלי נתיב מילוט, בלי שום מתג כיבוי (חוץ מהתאבדות. או סימום עצמי, ואת האופציה האחרונה הזאת וואלאס הכיר מקרוב, ובתחושה שלי הוא לא היה מוכן לחזור לחיות כך, מה שקרוב לוודאי השאיר לו, בתחושה שלו, רק את האופציה הראשונה). אני תמיד חושבת על זה שמייקל סטייפ שר פעם שלא כולם מסוגלים לשאת את משא העולם, אבל האמת היא שהעולם הזה הוא עלוב עד גיחוך, ולא מאוד מסובך לשאת אותו, פלוס מינוס, ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אבל לשאת את התודעה שלך עצמך, לחיות יום אחרי יום ושעה אחרי שעה בתוך הראש שלך, בידיעה שאין לך שום אפשרות לצאת ממנו החוצה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה מה שקשה כל כך לעמוד בו. התיעוב העצמי והדיכאון של וואלאס, גאון ספרותי, מזכירים לי מאוד את התיעוב העצמי והדיכאון של קורט קוביין, גאון מוזיקלי, ושניהם לא יכלו לשאת את זה יותר. הם השאירו אחריהם גוף יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה, אם להשתמש בכותרת ספרו של אחד מהיורשים הבולטים ביותר של וואלאס בספרות האמריקאית העכשווית.

טוב, אני אפסיק כאן. אני רק אגיד עוד ש“הפסקה”, ספר שירי הביכורים של מעין לוי בן סטון, הוא נהדר, וככה הסתיים חודש הקריאה שלי באוגוסט.