מעניין – וגם מובן – איך כל מי שרואה את “הוואלס האחרון” משליך עליו, כמו על בד קנבס, את העמדות והתפיסות שלו לגבי הנושאים הטעונים שבהם הסרט עוסק (האם יש אהבה, מהי אהבה בסרטים אם אין לה הפי אנד, ההרגל והשיממון של חיי נישואים מוכרים ובטוחים לעומת התחושה המסעירה והמחשמלת של תשוקה למשהו חדש* וכו’). אז הנה ההשלכה שלי: הסרט הזה בעיניי הוא סרט התבגרות של אישה צעירה, מהוססת, שאין לה עדיין אישיות מובחנת ומגובשת, ועל הדרך הבלתי נמנעת והמכאיבה שהיא חייבת לעבור כדי לגדול ולצמוח למי שהיא רוצה באמת להיות. אני רוצה לטעון שמהבחינה הזאת “הוואלס האחרון” של שרה פולי ומישל וויליאמס – ומכל הבחינות החשובות הסרט הזה הוא של שתיהן, הבמאית והשחקנית הראשית בהתאמה – הוא סרט פמיניסטי.

המפתח להבנה הזו מופיע כבר בסצנה הראשונה של הסרט, בדמות לק כחול על בהונות רגליה של הגיבורה. לכאורה, פריט שולי לחלוטין, סעיף זניח באגף הלבוש (ההיפסטרי) של הסרט; אבל לגמרי לא כזה למי שזוכר את “ילדים קטנים” של טום פרוטה (Tom Perrotta), הספר ו/או הסרט. “ילדים קטנים” עוסק בנושאים דומים מאוד לאלה של “הוואלס האחרון”, ושם ללק הכחול על בהונותיה של שרה, הגיבורה שלו, היה תפקיד מכריע בעלילה.

“ שרירי שוקיים יפים, קרסוליים גבשושיים, סנדלי בירקנשטוק משעממים. הדבר המפתיע היחיד היה הלק על ציפורניה – כחול מזוויע, צבע מהסוג שנערונת בת שתים-עשרה היתה אוהבת, לא משהו שהיית מצפה למצוא על כף רגלה של אישה בוגרת. את צריכה להיות משוגעת כדי למרוח לק כזה, או מאוהבת כל כך שכבר לא אכפת לך מכלום.“

מתוך ידיעה שסרטה הקודם של פולי, “הרחק ממנה”, היה עיבוד לסיפור של אליס מונרו, מי יגיד שאסור להניח שפולי הכירה גם את “ילדים קטנים” של פרוטה? לו ומרגו ב”וואלס האחרון” בהחלט מתנהגים כמו ילדים קטנים. כשדניאל נכנס לתמונה הוא מצית במרגו תשוקות חבויות, כמעט אפלות – למשל, לסקס ויחסים שיש בהם הרבה יותר קשיחות וכוח, ופחות עדינות וחיבה. אלה תשוקות הרבה יותר “מבוגרות”, הרבה פחות ילדותיות, ממה שיש בין מרגו ולו.

היום גיבורה “נואפת” כבר לא חייבת למות בסוף, לפחות לא בסרטים אמריקאיים/קנדיים, וזאת בניגוד לסופן של אמה בובארי ואנה קארנינה בספרות של אמצע המאה ה-19. אז מרגו לא בולעת רעל בסוף ולא משליכה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת, אבל היא כן נשארת לבד. וזו, בעיניי, הנקודה המכרעת של הסרט. למעשה, גם אצל פרוטה וגם אצל פולי, הדבר הטוב ביותר שקורה לגיבורה זה שהיא נשארת בסוף לבד. הנשמות המצקצקות יטענו שהיא נשארת קירחת מכאן ומכאן, אבל למעשה, בעובדה שהיא נשארת בסוף בלי הבעל ובלי המאהב – כלומר בלי גבר – היא סוללת את הדרך שלה לעצמאות. ולא, זה לא קל וזה לא תמיד נעים, אבל אם מרגו רוצה להיות כותבת אמיתית, וזה מה שהיא אומרת שהיא רוצה להיות – אז היא חייבת למצוא קודם כל את הקול האמיתי, הפנימי, שלה. היא תהיה חייבת להכיר את עצמה, לפתח לעצמה אישיות ורצונות ותשוקות, להפסיק להיות ילדה קטנה ומפוחדת בגיל 28, להשתחרר לפחות מכמה מהעיצורים והמחסומים שלה, והדרך לזה עוברת קודם כל דרך חיים, לפחות לתקופת-מה, במחיצת עצמה בלבד.

אז אני חוזרת לכמה מהדברים ששרה, הגיבורה ב”ילדים קטנים” של טום פרוטה, אומרת על אמה בובארי, וכמה הם מתאימים גם למרגו בסרט של שרה פולי:

“ כשקראתי את הספר בקולג’, מאדאם בובארי נראתה לי סתם טיפשה. אבל כשקראתי אותו הפעם, פשוט התאהבתי בה. הפרופסורים שלי יהרגו אותי, אבל אני מתפתה להרחיק לכת ולומר, שבדרך מוזרה משלה אמה בובארי היא פמיניסטית. היא לכודה. היא יכולה להשלים עם חיי אומללות או להיאבק בהם, והיא בוחרת להיאבק. היא נכשלת בסוף, אבל יש משהו יפה והרואי במרידה שלה. לא הבגידה היא העניין, אלא הרעב לאלטרנטיבה. הסירוב להשלים עם האומללות.“

צריך לסלוח לפולי על עודף סימבוליזם בסרט הזה, ועוד סימבוליזם קצת פשטני. מרגו, למשל, מספרת לדניאל בשדה התעופה על הפחד שלה מ-connections: טיסות המשך, אבל גם קשרים; לו מחבר ספר בישול על עוף בלבד – chicken היא מילת סלנג לפחדן, אבל דווקא לו הוא זה שמוצא את האומץ לבסוף לסיים את הנישואים. כשחושבים על זה, מרגו היא אישה ששני הגברים הם אלה שמחליטים עבורה את ההחלטות החשובות, היא עצמה פוסחת על הסעיפים ולא מסוגלת להחליט לכאן או לכאן. זה חלק מחוסר הבגרות שלה, אבל כאמור, אני די אופטימית ביחס לעתיד שלה: היא תגדל להיות מישהי עם אישיות. היא תלמד לכתוב. היא תצמח.

ושני הקטעים שהכי חיבבתי בסרט: סצינת הנשים העירומות במלתחה של בריכת השחייה – נשים אמיתיות, בכמה גילאים וגדלים וצבעים (למעט מישל וויליאמס ושרה סילברמן, שהן אחרי הכל שחקניות מקצועיות ולכן גם בעלות גוף חטוב מושלם), ועם משולשי שיער ערווה, בלי שום ערוות מגולחות. והקטע הכי סקסי בסרט הוא לא פנטזיות הסקס של מרגו, אלא הקטע שבו דניאל מתאר באוזניה בפרוטרוט מה הוא היה עושה לה במיטה. טוב, זה רק בגלל שאני בחורה ספרותית ורבלית מחורבנת.

* כך, למשל, אחד משירי המפתח בפסקול הסרט הוא Video Killed the Radio Star – האופן שבו דבר חדש מחליף ומוחק את הדבר הישן.