הימים האלה שבין סוף חופשת הקיץ לתחילת החגים הם הזמן שבו קל לי להתאהב מחדש בעיר. כל הקיץ התיירים מילאו את בתי הקפה והרחובות, ובחגים יגיעו שוב עולי הרגל שיציפו את העיר ביותר מדי תפילות וקדוּשה; אבל בימים האלה ששוב אפשר למצוא מקום פנוי לשבת ב-5 במאי, לצמצם עיניים ולבהות בנחילי האדם שעוברים בשוק, קל לדמיין ולו להרף עין שזו עיר רגילה.

כל כך הרבה אנשים איבדתי כאן במרוצת השנים. יותר מדי אנשים שלא יכלו לעמוד עוד בגודש התפילות והקדוּשה, רוחות הרפאים והזיכרונות. שלא יכלו לעמוד יותר בבוהק הלבן המסנוור המוחזר בקיץ מהאבנים הקשות, בצפירת השבת, בדיווחים מהעיר הנצורה. יותר מדי אנשים שנדדו למקומות שבהם הייאוש נעשה יותר נוח: מודיעין, תל אביב, אמסטרדם, ברלין. יותר מדי אנשים שמצאו את עצמם נאבקים יותר מדי פעמים למען דברים שבכל עיר רגילה בסופי שבוע הם מובנים מאליהם: בית קולנוע, בית קפה, חניון, תיאטרון.

כל דבר כאן הוא מאבק. כל ניסיון לקיים קהילה יוצרת בת קיימא הוא עניין חתרני ומחתרתי. כל ארבע שנים מתחלפת כאן הקהילה היוצרת בעיר: הסטודנטים של בצלאל, מוסררה וסם שפיגל אורזים את העפרונות והגיטרות והמכחולים והמצלמות, ונודדים מערבה, בחיפוש אחרי מקורות פרנסה שכאן הם מצומצמים להחריד. כל שכבת הגיל שלי כאן נמחקה לגמרי. כשאני הולכת לראות סרט בתיאטרון ירושלים אני הכי צעירה באולם. כשאני הולכת להופעה באוגנדה אני הכי זקנה במקום. לעיתים קרובות יותר ויותר אני מרגישה כמו חריג מעוות בפריק-שואו של אישה אחת. בעיר דתית, מסורתית, משפחתית ושמרנית אני בדיוק כל מה שהוא ההיפך הגמור.

ייאמר לפחות שתחושות הגולים-בארצם ועם-הגב-לקיר הן קרקע פורייה ליצירה מוזיקלית מעולה. אם הקיום שלך הוא ממילא שולי, לפחות תעשה את האמת שלך הכי טוב שאתה יכול. ככה הוציאה העיר הזאת מקרבה שורה של להקות מעולות: החל מנושאי המגבעת (ז”ל), דרך יאפים עם ג’יפים (שיצאו שוב להפסקה של, ככה, שמונה עד עשר שנים), וכלה ברייסקינדר ואשכרה מתים (שעברו כבר מזמן לתל אביב).

העיר הזאת לימדה אותי להיות אוטרקית. כשלא נשארה לי כאן נפש חיה, למדתי לקרוא. כשלא נשארו לי ספרים, למדתי לכתוב. כשנגמרו לי המילים, למדתי להתבונן. בהגדרה העצמית שלי אני ירושלמית הרבה לפני שאני ישראלית. העיר הזאת עיצבה אותי בצלמה ובדמותה: הררית, מבודדת, מנוכרת, קשה ובלבה חומה.

אבל בינתיים הזמן הזה, החלון הצר הזה שבין סוף חופשת הקיץ לתחילת החגים, הוא הזמן הכי טוב בעיר. הימים הולכים ומתקצרים. האור מתרכך והוא מעגל פינות ומטשטש זוויות חדות ופצעים פתוחים. החום היבש רק מלטף וכבר לא שורף. זה שעזב כבר לא יחזור, ומי יודע כמה זמן עוד נשאר לי פה. אבל בינתיים אני כאן: בפחד ותיעוב, באהבה ובסיאוב, חרוסלמה.

(נכתב בבית הקהוה בשבת אחר-הצהריים, 15.9.12, והתפרסם במקומון “זמן ירושלים” במסגרת הפרויקט ירושלים: שונאים, סיפור אהבה – על היחס הדו-קוטבי של ירושלמים לעיר, 21.9.12)