בצהריים אני יוצאת מהבית וסוגרת מאחורי את הדלת בטריקה. לפעמים אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות, וזה לקחת את הסערה החוצה. כל הלילה היו לי חלומות טרופים, משהו מסעיר אותי ואני חסרת מנוחה. אז אני לוקחת את הגלים הגבוהים למקום היחיד שיכול להטביע אותם במערבולת של מראות וצבעים וריחות וצלילים: אני חוצה את הקווים אל העיר המזרחית. בשער שכם אני חוככת בדעתי אם לפנות ימינה ולהיכנס לשוק או להמשיך ישר ושמאלה – בסולטן סולימן ואז לתוך סאלח א-דין. בסלאח א-דין נמצאת אחת מחנויות הספרים (ומוסד תרבותי) החביבות עליי, שנושאת את השם הארכאי Educational Bookstore. כל מה שרצית לדעת על תולדות הסכסוך ועל העם הפלסטיני, אבל גם סתם ספרי פרוזה באנגלית ובית קפה נחמד. אבל היום במפתיע סגור, ורק אז אני נזכרת: עיד אל-אדחא היום. אני ככל הנראה הישראלית היחידה ברחוב סאלח א-דין ההומה, אבל לאף אחד לא ממש אכפת. רוב הפוסעים ברחוב הם נערים ונערות בגילאי 14-18, שנעים בקבוצות ועסוקים במה שכל הצעירים בגיל הזה עוסקים בו כשהם מסתובבים חופשיים ביום חג: האחד בשני. אני בעיקר מתרכזת בלהימנע מלהידרס על ידי פיאט-אונו-פשע ושני נערים שדוהרים על סוסים.

הרחבה שלפני שער שכם עמוסה בדוכני צעצועים, בלוני הליום, דובוני פרווה ולבבות אדומים. יפה איך מתנות וולנטיין כבשו כל חג בכל פינה של העולם. זה לא רק הכיבוש, זו גם הגלובליזציה, טמבלית. לכן לצד דוכני הפלאפל והבשר על האש יש גם מי שמכין קרפים, ודוכן של גרגירי תירס מקופסה לצד קלחי התירס ודוד המים הרותחים המסורתי. את כל מלכודות התיירים מעטרים שלטי חסות של תאגידי משקאות קלים, וזה מגיע גם לכמה מהמסעדות המקומיות. זה כמו שאני תמיד מצטערת לראות שאין יותר כמעט שמלות פלסטיניות רקומות בשווקים של העיר העתיקה. שמלות כאלה הן כבר מוצג מוזיאלי ופריט לאספנים, אבל איזו זכות יש לי להתלונן.  השוק מלא ברקמות וצעיפים מהמזרח הרחוק, טלפונים סלולריים, שלטים לכל סוגי המכשירים החשמליים ובגדים זולים. אני רושמת לעצמי באחורי המוח לחזור לכאן לקנות מכנסי פיג’מה ללילות החורף הקרים. חלק לא קטן מהחנויות סגור בגלל החג כמו טחנת הקפה שאני מחבבת, ונעדרות מכאן הפעם הנשים שמוכרות ירקות ועשבים. אבל חנויות המתוקים פתוחות וכמה חמארות שמחוץ להן יושבים גברים מעשנים נרגילות, ויש כאן מישהו שמוכר ציפורים בכלובים ובסמוך לו עומד נער שעל צווארו כרוך נחש מנומר מתפתל. יש דברים שאפשר כנראה לראות רק כאן. בוויה דולורוזה יש סופסוף איזכור לכיבוש: הכרזה האיקונית של Visit Palestine עם חומת ההפרדה שמכסה את הנוף.

אני מדלגת הפעם על כנסיית הקבר, ורק עוברת ליד ומסניפה את הריח הטחוב והמתקתק של הנרות והשמנים. מדהים איך אווירת הבזאר האוריינטלי מתחלפת כמעט בבת אחת באווירה כמעט מזרח-אירופאית כשפונים לאחת הסמטאות של הפטריארכיות שליד שער יפו – הפטריארכיה הלטינית או הפטריארכיה היוונית-קתולית. שקט כאן ורק מעט אנשים מסתובבים בחוץ. אני יושבת לשתות קפה בבית הקפה של ירוואן, על שרפרף נמוך ליד שולחן קש בחוץ. ממול יש חנות לכלי קרמיקה ארמניים מיוחדים ויפים יותר מכפי שאפשר למצוא בחנויות המזכרות הסטנדרטיות. אני מושכת עליי את הסוודר מתוך התיק.

גושי העננים הצמריריים יורדים נמוך מעל הצריחים והמגדלים, ובארבע כבר עוד מעט מחשיך. כשאני נכנסת שוב הביתה אני הרבה יותר שקטה. העולם לא עצר מלכת וכוכבי הלכת עדיין נעים במסילות, אבל לרגע אחד במהלך היום נפער סדק ברצף החלל-זמן והיתה לי תחושה מקדימה שמשהו הולך לקרות. כמו עובר אורח חולף, מבט מצטלב, שולי בגד נוגע-לא-נוגע ומשב רוח שנותר מאחור.