בימים האחרונים של העבודה שלי הייתי עוצרת מדי פעם בבוקר לשתות קפה באגרונסקי, מטר-על-מטר בין סמטת זמנהוף לסמטת המערבים. ביני לבין עצמי אני קוראת לקפה הזה ורונסקי, אבל זה רק בגלל שאני בחורה ספרותית מחורבנת; אם כי לא בטוח שבעלת המקום היתה מתנגדת לשיבוש הזה – יש לה מבטא רוסי קל, כך שהרפרנס עשוי להתקבל בברכה. בחוץ יש שני שולחנות קטנים וכסאות, אבל בפנים יש מקום רק לדלפק בצורת ו’ וכמה כסאות בר מסביבו. בפינת הדלפק נערמים תפוזים ועל אדן החלון הגדול צומחת אדנית צמחי תבלין שמושכת כנראה את חתולי השכונה, כי שניים מהם עסוקים בללעוס אותם: החתול השחור והחתולה הלבנה עם הכתמים השחורים. אני מכירה את כל החתולים של שכונת המערבים מפני שעברתי כאן כמעט כל יום בשלוש-וחצי שנים האחרונות, בדרך שלי ברגל מהבית לעבודה. הם חתולים מטופחים מאוד, כי יש מי שדואג להם בשכונה ומאכיל אותם.

השם הרשמי של השכונה הוא מחנה ישראל, אבל אני בכלל קוראת לה שכונת המוגרבים, על שם המתיישבים הראשונים שלה. בעיקר מצחיקה אותי הגמישות של המושג “שכונה” בעיר הזאת: או שיש פה שכונות ענק בסדר גודל של עיירות פיתוח, או שיש כאן “שכונות” של ארבעה-חמישה בתים בלבד. שכונת המוגרבים חוסה בצלן של מפלצות בינוי ונדל”ן שמיועדות (כמובן) לתושבי חוץ בלבד – משכנות דוד מצד אחד (כל הפרוייקטים לתושבי חוץ מיוחסים תמיד לדוד), ומה שיהיה עוד רגע מלון וולדורף-אסטוריה מהעבר השני. אפשר להגיד הרבה דברים לגנותו של הפרוייקט הזה, ששימר מהבניין ההיסטורי המפואר של מלון פאלאס הערבי רק את המעטפת החיצונית (במקום לשמר גם את פנים המבנה), אבל כמי שעברה שם שלוש שנים כמעט מדי יום, אני חייבת להודות שהיה מרשים לצפות במבצע ההנדסי המורכב הזה מקרוב: זה היה נראה פשוט כמו להכין עוגה מהציפוי פנימה.

סמטת זמנהוף מובילה אל גינה קהילתית קטנה ומקסימה, ואילו סמטת המערבים מובילה אל חצר פנימית חבויה ומפתיעה, שבנויה כמו גינה מרוקאית ושייכת למרכז לתרבות ומורשת יהודי צפון אפריקה. יש כאן שלוש מזרקות מים בין ערוגות גדולות תחומות בפסיפסים מרהיבים, שבהן נשתלו שיחי ורדים ותפוזים ננסיים גזומים בצורה כדורית, פטוניות בקיץ ואמנון ותמר בחורף, ניצניות, קחוונים ועוד המון פרחים בשלל צבעים. הגינה הזאת נראית כמו סוד הגן הנעלם כי היא נסתרת מעין והרחק מהמון מתהולל, וכמובן שאף אחד לא חשב אפילו להתקין בה ספסלים לרווחת הציבור, כי למה שבני אדם ייהנו ממנה בכלל.

מהקניון הפתוח המלוקק והממותג בממילא תמיד הדרתי את רגליי, אבל לעיתים קרובות הייתי חותכת ברגל למרכז העיר דרך בית הקברות המוסלמי. יש לי חיבה גדולה לבתי קברות, בעיקר עתיקים; בבוסטון הלכתי פחות או יותר מבית קברות אחד לשני, בוחנת את המצבות מהמאה ה-17 עם תבליטי הגולגלות המכונפות – הגולגולות מסמלות את מות הבשר, והכנפיים את התעופפות הרוח/הנשמה. בית הקברות המוסלמי, במרכז-מרכז העיר וכמעט תמיד שומם, הוא פרוזאי הרבה יותר, אז לפעמים הייתי הולכת להתבונן בבריכת ממילא, עוד פלא הנדסי היסטורי, ומראה מלבב בעיקר בחורף, כשהבריכה מתמלאת במים ובקרקור צפרדעים. כל האיים האלה של טבע עירוני בתוך מפלצות הבטון תמיד מפליאים אותי. עכשיו משפצים גם את גן העצמאות ואת רחוב אגרון, ואלוהים יודע מה יעלה בגורלו של “מוזיאון הסובלנות” – פרס ג’ורג’ אורוול לשיחדש – מהצד השני של הגן, ברחוב הלל. לפעמים אני חושבת אם אזכה לראות את כל הפרוייקטים המגלומניים האלה גמורים עוד בחיי, או שלפחות יחזירו את כל השטחים המופקעים האלה, שחסומים כבר שנים מאחורי גדרות פח אטומות וגבוהות, לטובת הציבור.