“ג’קי” בסינמטק היה כייפי מאוד. “ג’קי” הוא סרט שנעשה כולו על-ידי נשים: במאית, שתי תסריטאיות, שלוש שחקניות ראשיות. סופי ודאן הן תאומות, אך שונות מאוד במראה ובאופי. יש להן שני אבות בהולנד, אבל את האם שהרתה וילדה אותן הן מעולם לא הכירו – עד שבית חולים בארצות הברית יוצר עמן קשר ומבקש שיגיעו לקחת את אמן, מאחר שהן קרובות המשפחה הביולוגיות היחידות שלה. הן יוצאות למסע חוצה ניו-מקסיקו בקרוואן חבוט, וכדרכם של מסעות (וסרטי מסע), הן לא תהיינה אותן נשים בסוף המסע כפי שהיו בתחילתו.

אם יש משהו שנשמע ונקרא אולי קצת מוזר במשפט האחרון, הוא השילוב של “נשים” ו”מסע” באותה נשימה. אין הרבה סרטי מסע של ועל נשים – נשים בדרך כלל לא יוצאות למסע, מסע הוא עניין גברי באופן מובהק, בחיים, בספרות ובקולנוע: זה שפורש מהחברה לטובת הדרכים, ה-easy riders, להקות רוק שנכנסות לתוך הוואן. “תלמה ולואיז” היה סרט פורץ דרך מהבחינה הזו, עם שתי שחקניות נהדרות ותסריטאית מוכשרת, אבל בסופו של דבר הבמאי שלו היה גבר והסוף שלו היה מדכא. אז נחמד תמיד להיתקל בבמאיות, ועוד יותר נחמד להיתקל בסרט מסע על נשים שביימה אישה. אפילו בסצינה שבה הנשים נתקעות באמצע המדבר ללא דלק, המושיעים שלהן אינם גברים אלא Dykes on Bikes (שנראות בהתחלה כמו “מלאכי הגיהינום”, עם כל הפוטנציאל המאיים שלהם על הגיבורות).

יש ב”ג’קי” סצינה אחת שהיא מחווה ברורה ומדוייקת ל”תלמה ולואיז” – סצינה ביציאה מהבר, כששני גברים נטפלים לשתי הגיבורות. גם כאן זה היה יכול להיגמר אולי כמו ב”תלמה ולואיז”, אבל כאן מצילה את שתי הבנות האם, שבתור רד-נקית ווייט-טראשית אנטיפטית וקצת מטורללת לפחות יודעת להשתמש ברובה. תלמה ולואיז, לעומת זאת, הפכו לנרדפות חוק, מה שהיווה ועדיין מהווה שבירה של ז’אנרים ותפקידים מקובלים. כפי שאין ממש נשים בדרכים בספרות ובקולנוע, אין גם נשים שהן נרדפות חוק (outlaws). גם זה תמיד ארכיטיפ רומנטי גברי, לא נשי.

מה שעוד נחמד ב”ג’קי” הוא שלמרות שהנושא המרכזי שלו הוא לכאורה כבד משקל – מה יכול להיות יותר כבד מיחסי בנות ואמהות – הוא מטופל בצורה קומית. במיוחד הטוויסט לקראת סיום הסרט/המסע מחזיר הכל לפסים מחוייכים. זה סרט מהנה גם בגלל הנופים המרהיבים של ניו מקסיקו, כמובן, וגם בגלל שנו, מדובר במסע. או במילה נרדפת: חופש. כך שברור שנשים לא יצאו למסע מפני שאף פעם לא היה להן החופש לצאת לאחד. בנוסף, וכפי שהדגים שוב “תלמה ולואיז”, הדרכים עלולות לטמון בחובן סכנות ממשיות לנשים. 21 שנים אחרי הסרט ההוא, מעולה ככל שהיה, נחמד לראות סרט אחר, שמשרטט עבור נשים דרכים קצת אופטימיות יותר.

(הסרט הקודם שראיתי בסינמטק, ועבר לדעתי יותר מחודש מאז, הוא “חלקם של מלאכים” של קן לואץ’. היה נחמד לראות איך קן לואץ’ רותם הפעם את כל הרגישויות החברתיות שלו ליצירת סרט עם סוף טוב דווקא – דבר חריג בפילמוגרפיה שלו. זה היה באמת סרט מלבב, אבל מעבר לזה אין לי הרבה מה לכתוב עליו)