התוכנית המקורית שלי היתה לראות את “הורג אותם ברכות” גב-אל-גב עם “ארץ יבשה” – אחרי הכל שניהם סרטי גנגסטרים שהם למעשה אלגוריות עכשוויות על אמריקה, החלום האמריקאי והקפיטליזם התאגידי – אבל בזמן שמצמצתי “הורג אותם ברכות” ירד מהאקרנים, וככה יצאתי שהשלמתי את הצפייה בו רק השבוע, כשהוא הגיע להקרנות חוזרות בסינמטק.

“הורג אותם ברכות” מתרחש בניו אורלינס שנראית פוסט-אפוקליפטית ופוסט-טראומטית אחרי ששני אסונות כבדים הכו בה בעשור הקודם בהפרש של שנים בודדות: האחד היה כוח טבע (קתרינה), והשני, קטלני לא פחות, מעשה ידי אדם (המשבר הכלכלי של 2008). המשבר הכלכלי הזה נמצא כל הזמן ברקע ולמעשה בתשתית וביסוד “הורג אותם ברכות”. כשהפקיד האפור (שאין לו שם אפילו לכל אורך הסרט) אשר מייצג את ארגון הפשע מזמין מג’קי עבודה שבמהותה היא ניקוי כל הבלגן והלכלוך שהשאירו אחריהם שני פושעי רקק שהצליחו לשדוד משחקי קלפים, הוא מתלונן באוזני ג’קי על כך שגם לשורות ההנהלה של הפשע המאורגן חילחלה המנטליות התאגידית.

אותו ג’קי הוא רוצח שכיר אלגנטי, קר-מזג ויעיל כאחרון הברוקרים הפיננסיים בשרשרת התאגידית. מה שמעורר סימפטיה בג’קי (חוץ מהמשחק של בראד פיט) זו העובדה שהוא חף לחלוטין מכל הצדקנות הדוחה של “החלום האמריקאי” – אותו מיתוס נאצל כביכול, המכסה על חמדנות ותחרותיות ללא גבולות, שהוביל בסופו של דבר לקריסה הכלכלית של אמריקה ואחריה העולם כולו. אמריקה היא עסק, אומר ג’קי. ובעסק הזה כל אחד לעצמו וצריך לשרוד. בגלל שג’קי הוא נטול סנטימנטים, הוא מעדיף להוציא לפועל את החיסולים שלו עם מינימום מעורבות אישית ורגשית – לירות בקורבנותיו ממרחק ובמפתיע, ללא התעמתות ישירה פנים אל פנים. זה אולי נשמע אכזרי, אבל ג’קי מסביר שהמוות המהיר הזה עדיף (והסרט מבהיר עד כמה הוא צודק, לשיטתו) מאשר להתעלל בקורבן שלא לצורך. זה מזכיר קצת הרג סוסים או בעלי חיים כדי לקצר את סבלם, וזה מזכיר כמובן את “הם יורים גם בסוסים” – אחד מכתבי האשמה החריפים ביותר כלפי השיטה הקפיטליסטית והאתוס האמריקאי, שנכתב כבר ב-1935 – מיד אחרי השפל הכלכלי הגדול (של המאה ה-20).

מכיוון שהמנטליות התאגידית חילחלה לשורות אירגוני הפשע, ג’קי מוציא חלק מהעבודה בקבלנות משנה לרוצח שכיר נוסף, מיקי, שבתקופה של שפל כלכלי מסכים לחוזה של 15,000$ בלבד, ולטוס מניו יורק לניו אורלינס במחלקת תיירים. כשמתברר לג’קי שמיקי הוא אלכוהוליסט מכור לסקס שלא יצליח לבצע את המשימה, הוא נאלץ להשלים את העבודה המלוכלכת בעצמו – רק כדי לגלות בסוף שהתאגיד דפק אותו במחיר, ואין לו ברירה אלא לחרוק שיניים ולקבל את רוע הגזרה. במיתון כמו במיתון.

מעבר להיותו סרט פשע, “הורג אותם ברכות” מצחיק ומהנה כקומדיה שחורה. ברור שאהבתי את בראד פיט, ואהבתי את העיצוב הכללי ברוח שנות ה-70, כולל השימוש האלגנטי, הכמעט לא מורגש שלו, בכמה מהמכוניות האמריקאיות האיקוניות ביותר של המאה ה-20 (שברולט וקאדילק, לדוגמה). כי אם כבר מדברים על המשבר הכלכלי של 2008, קשה שלא לזכור שאחת הנפגעות הראשונות שלו היתה תעשיית הרכב האמריקאית, ומה שזה עשה לערים כמו דטרויט (שחלקים שלמים שלה אכן נראים כמו ניו אורלינס פוסט קתרינה).

פוסט-טרנטינו הקולנוע האמריקאי מתפקד גם כמקראה של תרבות פופולרית, בעיקר בפסקול. הפסקול של “הורג אותם ברכות” לא היה יכול להיות מפורש יותר: When the Man Comes Around בביצוע יום הדין של ג’וני קאש כשג’קי מגיע לעיר; Heroin של ולווט אנדרגראונד כשאחד מפושעי הרקק מתמסטל מהרואין; ולאורך כל הסרט נאומי מסע הבחירות הראשון של אובמה. רק שג’קי, כאמור, לא קונה את נאומי התקווה והאחדות האלה. הוא מבין שהאימפריה כבר שוקעת ושום דבר לא יעזור. הברברים כבר עומדים בשער.

מה שמעניין בהיותם של “ארץ יבשה” ו”הורג אותם ברכות” אלגוריות אמריקאיות עכשוויות היא העובדה ששניהם נוצרו בידי במאים לא אמריקאים. אוסטרלים, ליתר דיוק: ג’ון הילקוט במקרה הראשון ואנדרו דומיניק  בשני. דומיניק ביים לפני כמה שנים את “ההתנקשות בג’סי ג’יימס בידי רוברט פורד הפחדן” – מערבון לירי ואיטי שמפרק את המיתוס המערבוני לגורמים. יש כנראה משהו בנקודות המבט של מתבוננים מבחוץ שמשותף לשניהם. עוד אוסטרלי לשעבר שמחבר בין שני הסרטים הוא ניק קייב: קייב, יחד עם וורן אליס, חיבר את המוזיקה ל”התנקשות בג’סי ג’יימס” של דומיניק, והוא זה שעיבד את התסריט ל”ארץ יבשה” של הילקוט. אין לי ספק בכלל שמעבר לאלגוריות ולדקונסטרוקציות כל הסרטים האלה עוסקים גם בשאלות של גבריות, וגבריות על רקע של מיתוסים שוקעים (מערבונים, גנגסטרים, החלום האמריקאי כאמור). אבל זה כבר עניין כבד משקל אחר לגמרי.