בדיוק סיימתי לקרוא את “אימרות משפחה” של נטליה גינצבורג. זו לא רק הכתיבה הלאקונית והמאופקת של גינצבורג שטוענת את הרומן הזה בכוח רגשי רב, אלא גם ההנחה המובלעת בו  שמה שמכונן יחסי משפחה אלה לא הגנים או קשרי הדם או הסביבה שבה חיה המשפחה, אלא השפה שקושרת בין חבריה. והשפה שקושרת ביניהם היא שפה פרטית, או כפי שנקרא הספר הזה בתרגום הישן שלו, לקסיקון משפחתי. מה שקושר בין אחים, ובין אחים לבין הוריהם, זה האופן שבו הם מספרים שוב ושוב ושוב אותם סיפורים ואנקדוטות משפחתיות, שלמרות שכולם כבר שמעו אותם מיליון פעם, לא רק שחוזרים עליהם שוב אלא חוזרים עליהם מילה במילה. זה כמו ריטואל. וכמובן, יש את כל מטבעות הלשון ושיבושי הלשון ומשחקי הלשון וצורות השימוש האופייניות שייחודיות לכל משפחה. כל משפחה היא אידיוסינקרטית מהבחינה הזו, אבל האידיוסינקרטיות הזו משותפת לכל המשפחות. אני תוהה אם נטליה גינצבורג הכירה את המושג דימיון משפחתי שטבע ויטגנשטיין, שהוא מושג מרכזי בפילוסופיה של השפה שלו. לא מן הנמנע שכן, וגם אם לא, לי זה הזכיר אותו: השימושים שאנחנו עושים באותה מילה בהקשרים שונים יכולים להיות רחוקים מאוד זה מזה, אבל מה שמעניק להם שיוך משותף הוא דימיון משפחתי (בערך; קצת קשה לתמצת את כל החקירות הפילוסופיות של לודביג למשפט חובבני אחד).

ככה או ככה, זה רומן חי מאוד שמשרטט את דיוקנם של בני המשפחה – ההורים לידיה ובפינו וחמשת הילדים ג’ינו, מריו, אלברטו, פאולה ונטליה – בצורה חמה ותוססת, כל אחד מהם על אופיו ושיגיונותיו, והכל, כאמור, דרך השפה. ברקע כבר ממשמשות ובאות הזוועות – עליית הפאשיזם ומוסוליני, המלחמה, הכיבוש הנאצי – אבל כאמור, דווקא הדיווח החסר והיובשני של גינצבורג אודותיהם הופך את הרומן הזה לחזק כל כך.

לפני כן קראתי את “מהנדס הנפשות” של יוזף שקבורצקי הצ’כי, שמצאתי בחנות יד שנייה (הוא תורגם לעברית וראה אור ב-1992. קשה להאמין שעברו 20 שנה מאז). לפעמים אני אוהבת לקרוא ספרים של קרוב ל-600 עמודים. זה טוב לזיכרון ולאורך רוח ולסבלנות שלי. כותרת המשנה של הספר היא “בידור המוסב על העניינים הנושנים – החיים, נשים, הגורל, חלומות, מעמד הפועלים, סוכנים חשאיים, אהבה ומוות”. נראה לי שזה פחות או יותר מכסה את כל הספרות הידועה לאדם. בעיקר העניין הזה של מעמד הפועלים (או אולי הסוכנים החשאיים?). שבעה פרקים יש בספר, וכל אחד מהם קרוי על שם סופר אמריקאי שהמספר, שהוא גולה צ’כי מרצה לספרות בקולג’ קנדי – במידה רבה בן דמותו של שקבורצקי עצמו – מלמד את כיתתו: פו, הותורן, טוויין, קריין, פיצג’ראלד, קונראד, לאבקרפט. אבל כל אחד מאלה הוא רק פתח, או קצה חוט, לשרשרת אסוציאציות שמחזירה שוב ושוב את המספר לחייו הקודמים: לאירועים המכוננים בחייו כנער מתבגר, לאהבתו הראשונה, למלחמה, לכיבוש (הנאצי ואחריו הסובייטי), לחברים, לעולם השלם שהוא השאיר מאחור.

אני חושבת שאם קוראים שני ספרים נפלאים כמו אלה בחודש זה מספיק. אז אני רק אזכיר בחטף שקראתי את “בשבח הצללים” של ג’ואניצ’רו טנזיקי היפני ואת “שאלות בספרות” של דרור בורשטיין – שניהם ספרי עיון טובים ומהנים מאוד, שאם יש משהו שמקשר ביניהם זה מושג או תפיסת העולם של הוואבי סאבי היפני. קראתי את “הגבעה” של אסף גברון אבל לא אהבתי אותו, מפני שעל אף שנראה לי ששאיפתו היתה לצייר לפחות חלק מהציבור שנקרא באופן מונוליתי “המתנחלים” כדמויות אנושיות בשר ודם, עדיין כל הדמויות בספר הן די פלקטיות ושטוחות. גם אלה שהוא מנסה לתת להן היסטוריה מפורטת וקצת יותר נפח. אצלי זה לא יצר אמפטיה, להיפך. זה די אישש את תחושות העוינות והטינה המוקדמות שלי.