אם יש משהו שאני מצרה עליו באלבומים האחרונים של קלקסיקו זו ההתמקדות בבלדות שקטות ועצובות והמחסור הבולט – לעומת האלבומים המוקדמים של הלהקה – בקטעים אינסטרומנטליים שנעים בין פסקולי מערבונים, מוזיקת סרף, נגיעות של ג’אז, אלקטרוניקה ושאר אפקטים מעניינים. אפשר לקרוא לזה געגועיי לדין מרטינז*; הגעגועים האלה מובילים ל-Guano Padano, שלישיה איטלקית שכוללת את אלסנדרו סטפאנה בגיטרות, דנילו גאלו בבס וזינו דה רוסי בתופים. ג’ואי ברנס מקלקסיקו אמר שגואנו פדאנו היא המקבילה המוזיקלית להכלאה סינמטית אפשרית בין פליני, ליאונה, ג’רמוש וסופיה קופולה. אני הייתי מוסיפה גם את טרנטינו, אבל זה כבר די נדוש.

השוואה מתבקשת נוספת היא לפרויקט “רומא” של דיינג’רמאוס וג’ק ווייט, בשל היותו אלבום מחווה לפסקולים הגדולים של אניו מוריקונה למערבוני הספגטי של סרג’יו לאונה. “2”, האלבום החדש (והשני, כמשתמע משמו) של גואנו פדאנו, נשמע גם הוא בבסיסו כמחווה כזו (וברשימת התודות אכן מופיע גם שמו של דניאל לוּפּי), אבל הוא גם מגוון יותר: לצד רצועות פסקולי-מערבונים-פיקטיביים (One Man Bank, El Cayote), ניתן למצוא כאן קטעים של פילם נואר (Lynch), קאנטרי (Bellavista, הכולל בנג’ו וכינור), סרף (Gran Bazaar), לאונג’ ואקזוטיקה (Sleep Walk, Miss Chan), ג’אז (Gumbo, Un Occhio Verso Tokyo שבהם תופסים קונטרבס ופסנתר את מקום הגיטרות המהדהדות הדומיננטיות), מריאצ’י (Zebulun) ומלנכוליה עצבובית (Nashville). מתוך 13 הקטעים באלבום 12 הם אינסטרומנטליים, ורק בקטע אחד מתארח בשירה מייק פאטון (Prairie Fire), שבלייבל שלו, Ipecac, יצא “2”. כך שזהו אלבום עם גוונים משתנים של מצבי רוח, ויש בו בעיקר תחושה, או אווירה, של עיירת ספר אמריקנית/מקסיקנית מתחילת המאה הקודמת.

אצלי האלבום הזה, וגואנו פדאנו בכלל, מקוטלגים כאמור לצד “רומא” ולצד קלקסיקו המוקדמים, אבל גם לצד האסטרוגליידס הישראלים (ההשוואה בין גראן בזאר ל-Guitar Cha Cha מתבקשת; האחרון הוא גרסת כיסוי ללינק ריי, מחלוצי מוזיקת הסרף לצד דיק דייל, שמיזרלו שלו חזרה מהמתים ב”ספרות זולה” של טרנטינו, ואם למישהו לא ברור הקשר בין מוזיקת סרף למוזיקה ים תיכונית – שיאזין לאסטרוגליידס), קרוזנשטרן ופארוחוד הישראלים-רוסיים, ומיטש&מיטש הפולנים. מוזיקת עולם זה לגמרי כאן.

עוד מהעולם הרחב: Badlands של Dirty Beaches, פרויקט של אלכס זאנג הונגטאי – קנדי ממוצא טייוואני. 8 קטעים ו-27 דקות של אלביס-שר-רוקבילי וריפים רוקנרוליים בסיסיים וגולמיים על בסיס לופים של מכונת תופים זולה. לא להאמין כמה שהחרא הפרימיטיבי הזה נדבק למוח. זה לא יישמע זר לכל מי שהתוודע בעבר לאסתטיקת הלו-פיי (נו-פיי תהיה הגדרה מדויקת אף יותר) של FACT, ובמיוחד ל“פרגמנטים רוקנרוליים” של צ’רלי מגירה. מעולה, בקיצור.

* כידוע (או שלא), קלקסיקו צמחה מתוך הרכב אינסטרומנטלי משובח בשם Friends of Dean Martinez.