המוכר ב”אוזן השלישית” הגדיר את החדש של ניק קייב כ”רגוע”. זה המוכר החביב עליי שם, יש לו שיער מאפיר ומשקפיים שבאות עם הגיל (והשיער המאפיר) וקעקועים על הזרועות. בימים אלה אני מטפחת משיכה חדשה לגברים בשלים, חלפו סופית הימים שבהם גברים צעירים היו עושים לי את זה. אני יודעת שאני לא היחידה שהמוכר הזה חביב בעיניה, אם לשפוט לפי הצעירות ההיפסטריות שנתלות לו על הצוואר. אבל אני סוטה מהנושא. אני הייתי מגדירה את האלבום החדש של ניק קייב כ”ענוג” – כמובן, ככל שבלדות רצח ויקטוריאניות יכולות להיות ענוגות, ועל אף שלא כל השירים באלבום הם בלדות רצח. אבל זו האווירה הכללית. באוזניי זה אלבום יפה מאוד. הוא נע בין, כאמור, בלדת רצח שהיא Jubilee Street, הרהור על תרבות הפופ ומצבה של האנושות ב-Higgs Boson Blues, ומטא-שירה, כלומר שירים על היצירה הפואטית והאמנותית שלו, ב- Finishing Jubilee Street ו-Push the Sky Away. בבוסון היגס בלוז קייב כורך יחד את החלקיק הפיזיקלי יחד עם רוברט ג’ונסון, לוציפר, האנה מונטנה ומילי סיירוס, כדי לומר משהו (כנראה) על העסקה השטנית שעושה האנושות כשהיא מתיימרת לגעת בחלקיק האלוהי ועל האסון שעסקה כזאת תמיט על ראשה. בשיר אחר הוא עוסק במיתוסים ואמונות כגון אלוהים, בתולות ים ואהבה.

יש משהו מינימליסטי במוזיקה של קייב הפעם. על רקע של לופים אלקטרוניים רפיטטיביים, כלי מיתר עדינים ומלודיות יפות מאוד, כמה שירים נשמעים כמעט על גבול הספוקן וורד. אגב, הרעיון של ניק קייב עושה ספוקן וורד יכול להיות מבריק: לנצח דרמה קינג, אין ספק שהוא יהיה מרתק. יכול להיות שהחריגה מרוק הגיטרות האגרסיבי יותר המאפיין את האלבומים הקודמים של קייב היא תוצאה של עזיבתו של מיק הארווי, הגיטריסט והשותף המוזיקלי הבכיר שלו עוד מימי ה- Birthday Party. באלבום הזה משתתף וורן אליס, שותפו של קייב לכתיבת פסקולים קולנועיים (“ההתנקשות בג’סי ג’יימס בידי רוברט פורד הפחדן”, “ארץ יבשה”), ומשהו מהאווירה הסינמטית נמצא גם כאן. אבל בעצם שוב, קייב הוא תמיד דרמטי. כך שגם אם הוא “רגוע” יותר, כמאמר המוכר באוזן, זה עדיין אלבום ניק קייב מובהק. מהאזנה להאזנה הוא כובש את מקומו אצלי לצד האלבומים הקלאסיים שלו שאני הכי אוהבת (The Good Son ו-Let Love In).

ויכול להיות שהנמכת הטונים והאגרסיות גם הם חלק מסממני הגיל. כמו כולנו, גם קייב הוא כבר לא הנער הצעיר שהיה פעם. אפשר לראות את קו השיער הנסוג שלו ואת הקמטים. אפשר לראות את חדר העבודה המסודר שלו, דמוי משרד, ואת החותמת המשרדית המעטרת את מילות כל שיר: NICK CAVE והתאריך שבו נכתב השיר, במכונת כתיבה. בימים אלה ניק קייב הוא פקיד רוקנ’רול מסודר. אני מחבבת את ההתבגרות הזאת. ויש מצב שהסטיילינג שלו בבגדים – חליפות מחויטות בלבד – משפיע גם עליי. בימים אלה אני משתדלת שלא לצאת מהבית אלא בחצאיות ובשמלות מחויטות בלבד. זה הגיל.

אחרי ההתפרקות של ה-Birthday Party בלונדון ב-1983, הצטרפו מיק הארווי ורולנד ס. הווארד לחבר נעוריהם מימי מלבורן העליזים, בחור רזה וגרום בשם סימון בוני, כדי להקים את Crime and the City Solution. קייב הקים במקביל את ה-Bad Seeds, ובמובנים רבים – חברים ששתי הלהקות חלקו דוגמת מיק הארווי, המעבר של שתיהן לברלין, ההצטרפות של מוזיקאים מאינשטורצנדה נויבטן (או איך שלא מבטאים את שמה) לכל אחת משתיהן – בליקסה ברגלד לזרעים, אלכסנדר האק לפשע – שתי הלהקות הפכו ללהקות-אחיות. אלא ש-Crime איכשהו לא זכתה להצלחה ולהכרה שהזרעים הרעים זכו להן, וחבל. היא פעלה עד 1991 ואז התפרקה.

נזכרתי ב-C&CS כשראיתי לפני כמה חודשים בסינמטק עותק מחודש של “מלאכים בשמי ברלין”, לרגל 25 שנה לצאתו לאקרנים. וים ונדרס תמיד אהב את שתי הלהקות האלה, והן חלק בלתי נפרד מהמרקם האורבני האפור והמתפורר של ברלין בסרט, על תחושות הסכנה, הניכור והתלישוּת המקדימות רק בשנה או שנתיים את נפילת החומה. יש בסרט סצינה במועדון אפלולי שבו מופיעה Crime and the City, והמוזיקה הגרומה, הזוויתית, הדוקרת והשורטת שלה יחד עם התנועות המתפתלות של סימון הרזה, גרמו לי לחשוב שלא זכרתי שככה נראה ניק קייב בצעירותו, אם כי מצד שני הוא נראה דומה. כשכמה סצינות לאחר מכן אכן נראה ניק קייב בהופעה במועדון דקדנטי אחר בברלין, הבנתי שגם אני הזדקנתי ב-25 שנים מאז הפוסט-פאנק והניו-ווייב והאייטיז הקודרים, והזיכרון שלי נעשה מחורר.

כל ההקדמה הזו באה כדי לומר שבימים אלה חזרה  C&CS לפעילות. לקראת סוף השנה שעברה היא הוציאה אלבום אוסף נהדר שנושא גם שם נפלא – History of Crime: Berlin 1987-1991. קריים אנד דה סיטי יצאה גם לסיבוב הופעות, מגובה בלא אחר מדייויד יוג’ין אדוארדס. הוידאו-קליפים מלמדים שהוא הצטרף כגיטריסט נוסף, אבל בשל האיכויות הקוליות הדומות, הדימיון בסגנון המוזיקלי וצורת השירה – הייתי נותנת הרבה מאוד כדי לראות ולשמוע את אדוארדס שר לפחות כמה מהשירים של C&CS. אני חושבת שבימים אלה אמור לצאת האלבום החדש של Crime, שנקרא American Twilight.

אם מדברים על דייויד יוג’ין אדוארדס, האלבום האחרון של Woven Hand, שיצא לפני כמה חודשים, הוא ככל הנראה הכבד ביותר של ההרכב (המשתנה) עד היום – גראנג’י על גבול המטאל. The Laughing Stalk, הוא נקרא, ולפחות מבחינת המילים הוא עדיין משוטט באותן טריטוריות מוכרות של דייויד יוג’ין אדוארדס. בכלל, אני חושבת שאם יש משהו משותף ומאחד לכל הדמויות שמאכלסות את הנוף המוזיקלי שלי בימים אלה – אדוארדס, קייב, סימון בוני, ג’פרי לי פירס – הם כולם אנשים שאין שום דרך אחרת להגדיר אותם אלא כאנשים שמצויים בחיפוש רוחני (מי מהם שבחיים).

אבל בינתיים אני מעדיפה לחזור למלבורן ולסצינת הפאנק שלה. Slug Guts עושים מוזיקת פוסט-פאנק שנשמעת כמו הכלאה של ה-Birthday Party ו-Gun Club: שתי להקות שיש ביניהן רק דרגה אחת של הפרדה והיא נקראת קיד קונגו פאוורס. לא חשוב; מה שחשוב זה ש-Slug Guts (בתרגום חופשי משהו כמו “מעיים שפוכים”, כי אין כמו טוּב הטעם של פאנקיסטים) הם שישייה קשוחה שלא לוקחת שבויים (ומי שמתפלא על זה שבמלבורן המרוחקת היתה וישנה סצינת פאנק משגשגת, כנראה לא שמע אף פעם על סצינת הפאנק של ניו זילנד, שהתרכזה סביב הלייבל בעל השם המקסים The Flying Nun). אני חושבת שגם בעניינם אני חייבת תודה להמלצה של יאיר יונה, כי כשנוגעים בכל הכפתורים המדויקים שמפעילים אותי, מגלים שבסופו של דבר אני אשה מאוד מאוד צפויה.