צ’ינקו דה מאיו ב-5 במאי (או להיפך). 1 במאי ואני מתחילה לחפש עבודה (כמה מדכדך). 7 במאי ואני הולכת לראות את ההצגה “מוסררה” (כותרת משנה: הפנינג תיאטרון בהשראת הפנתרים השחורים) של תיאטרון פסיק בבית מזי”א. יש מעט מאוד מקומות בעיר הזאת שהשם שלהם מהלך עליי כל כך הרבה קסם, על גבול הכישוף, כמו מוסררה. מוסררה מון אמור, השכונה ותושביה וההיסטוריה שלה והסמלים שלה. ועל אף שסיפור הפנתרים השחורים הוא כבר מוכר וידוע ומתועד ומכובד, אני אף פעם לא נלאית מלשמוע אותו שוב.

גיבורי ההצגה הם ארבעה צעירים תושבי השכונה, שבתחילת שנות ה-70 היא שכונת-תפר מוכת עוני, הזנחה ותחנות סמים: אייבי ליבראטי, פרוספר מלול, יעיש בוזגלו ואתי “כפרה”, אחותו הקטנה והיפה. למרות שבתוכניה מוצהר במפורש כי “לדמויות אין קשר למציאות” (כן, בטח), כל אחד יכול לפרק ולהרכיב מחדש את הדמויות על בסיס סיפוריהם של סעדיה מרציאנו, צ’רלי ביטון, ראובן אברג’יל, איילה סבאג וחבריהם למאבק. ויש גם עיתונאי בשם גרשון ויגודסקי, שמקוטלג בהצגה תחת “אשכנזים טובי לב” – לרוב מצפניסטים-מצפוניסטים שחוש הצדק שלהם הציב אותם לימין (או לשמאל) הפנתרים – שמביא את מאבקם לתודעת הציבור הרחב. לא נפקד מקומם של גולדה, המשטרה, השב”כ ושאר כוחות המימסד, שראו בפנתרים גורם חתרני מסוכן ועשו הכל (וכנראה גם הצליחו) כדי לקרוע אותם מבפנים.

ואולי לא לגמרי הצליחו. עובדה שהסיפור של הפנתרים ושל מוסררה מהדהד בעוצמה כזאת עד היום, עמוק לתוך כל המחאות החברתיות מאז ועד בכלל.

תיאטרון הוא לא אחת מצורות האמנות שיוצא לי לפקוד לעיתים קרובות, בטח לא תיאטרון קלאסי ממוסד שלא ממש מדבר אליי. אבל פה ושם יש דברים חריגים ויוצאי דופן – הדוגמה שעולה לי תמיד בראש היא ההצגה “לייקה: נבואות והספדים”, שראיתי לפני שנתיים בערך, והיתה אחת מעבודות האמנות הטובות ביותר, היפות ביותר, והנוגעות ללב ביותר שראיתי אי פעם. במקרה של “מוסררה” ושל תיאטרון פסיק, שהוא תיאטרון עירוני-קהילתי קטן, זו היתה הצגה מחשמלת, עם קאסט של שישה שחקנים שביצעו לפחות כפול תפקידים, יחד עם מוזיקה חיה על הבמה (הרכב של גיטרה-בס-תופים שסיפק את הפסקול), תפאורה, אביזרים, קטעים מוקלטים, וידאו ארט ועוד.

בערב, בדרך לתיאטרון מזי”א, ראיתי פתאום שקפה טעמון נסגר. עוד מוסד מיתולוגי שנסגר בעצם הימים האלה. מה יישאר כאן אחרי בית המוזיקה, האוזן השלישית, טעמון ומי יודע מי הבא בתור? אני זוכרת איך היינו חולפים בתור תיכוניסטים בשנות ה-70 על פניו של טעמון ולא מסוגלים להיכנס פנימה מפאת היראה. זה היה המקום שישבו בו אנשים שהיו בעינינו ענקיים: הפנתרים, המצפניסטים, אריה בובר, המורה שלנו להיסטוריה (שהיה מגיע לבית הספר במונית והיינו צוחקים על התודעה הקומוניסטית שלו), דנה, המורה שלנו לספרות. שנים רבות אחר כך כבר יצא לי לשבת פעם או פעמיים בטעמון, אבל זה כבר לא היה המוסד ההוא. חלק מהאווירה של אז נשמר בבית הקפה של עובד, כמה מטרים משם, וסביר להניח שבגלל זה אני כל כך מחבבת אותו. מנחם אותי לדעת שאת בית הקפה קנה ויפתח באיזשהו גלגול מחודש יהודה אסלן, שהוא איש שאני מעריכה ומחבבת מאוד. אני מעריכה ומחבבת מאוד כל אחד שמצליח להחזיק בעיר הזאת כבר שנים בית קפה שפתוח בשבת.