הוא חיכה לי בפינה העליונה של גינת חיסין ואסף אותי אליו בחיבוק גדול, לא צפוי. נסענו לפתיחה של איזו תערוכה באיזור גן החשמל, אבל בדרך עצרנו לשתות באלבּי. שתינו תה וחלקנו עוגיית טחינה (הוא), מעמול (אני) ועוגיית ריבה. דיברנו, על החיים ועל בכלל. עברה בערך חצי שנה מאז הפעם האחרונה שהתראינו, וגם היא באה אחרי כמה חודשים מהפגישה הראשונה שלנו. קשה להגיד שאנחנו יותר מידידים אגביים, אבל כיף איתו והוא איש שיחה נהדר. אחרי התערוכה הלכנו לשבת מחוץ לאיזה בר באיזור הר סיני – לא מקום שאני הייתי מגיעה אליו בהתנדבות; הרבה יותר מדי תל אביבי, הרבה יותר מדי מלא והומה, הרבה יותר מדי אופנתי וטרנדי – ואמרתי לו, ולא חשוב איך הגענו לזה, שסקס הוא תמיד אופציה, כי כבר בפעם הראשונה שנפגשנו חשבתי והרגשתי שהוא גבר מושך. ואמרתי לו שאני לא מתכוונת להגיד אף מילה נוספת מעבר לזה, ובאמת, עברנו הלאה והמשכנו לדבר על כל השאר, ואחר כך הוא הקפיץ אותי לתחנה המרכזית, וכשנפרדנו הוא נישק אותי על השפתיים. פעמיים. הוא שאל אם זה בסדר ואמר שיום אחד נבדוק את האופציה ההיא. אני זוכרת שהנהנתי ויצאתי מהמכונית ונכנסתי לתחנה המרכזית שבשעה כזאת של הלילה היא שטח הפקר נטוש ברובו ומאיים ולא נעים. עליתי על קו 405 שלשמחתי כבר עמד בתחנה – לא הייתי רוצה לעמוד בתחנה הזאת לבד דקה אחת מיותרת – והתיישבתי ליד החלון והשענתי את הראש על הזגוגית. בחוץ היה חושך ולא רציתי להיזכר בגבר האחרון שאופציית הסקס בינינו מעולם לא מומשה עד שיום אחד הוא מת, הוציאו אותו באמבולנס אל העתיד, ובזה זה נגמר. וידעתי שגם ההצעה הנוכחית היא לא יותר מתייקי תחת עתיד מושלם. העתיד תמיד מושלם, זה רק ההווה שהורג אותי כל פעם קצת, עם כל התקוות שאף פעם לא מתממשות, עם כל החלומות שלא מתגשמים, עם כל הציפיות שנזרות כמו עפר לרוח. תקווה היא אכן טרגדיה, כמו שאמר לי האיש שקרא בדיוק את הספר של שלום אוסלנדר, ונמאס לי ממנה לגמרי. העיניים שלי כבר מזמן יבשות, אני לא מזילה אפילו חצי דמעה על מה שלא קורה, אני מפוכחת כמו תרנגול הודו קר בחג ההודיה. יכול להיות שיש לי על מה להודות, אבל ממש לא בא לי. אין לי שום אשליות, שום הפתעות, שום אזעקות ושום צפירות ארגעה. יום יבוא ושום דבר לא יוציא אותי יותר מהמיטה אפילו אם זה יגיע ממש אליי, לא סקס, לא אהבה, לא עומר, בטח שלא כסף או קריירה או תהילה, ורק כשיגיע הרגע הזה שבו הכל יאבד סופית משמעות, כולל הנערה שפעם היתה אני ושהאמינה בכל כך הרבה הדברים, אני סופסוף אהיה חופשיה.