אני לגמרי בעד גלריה ברבור וכל מפעלותיה, אבל אם יש משהו שמחרפן אותי כל פעם מחדש זו העובדה שהם אף פעם לא טורחים לפרסם כמו שצריך את הפעילויות שלהם. אף פעם אי אפשר לדעת באופן מסודר מתי מופיע שם איזה הרכב, מתי מוקרנים סרטים או אם יש משהו מעניין אחר. לפעמים כשאני עוברת שם ברגל בדרך אל או מהשוק, אני רואה פיסת נייר שתלויה על לוח המודעות שלהם ומודיעה על אירוע כזה או אחר. באתר האינטרנט שלהם לא פעם מתפרסמים המופעים והאירועים אחרי שהם כבר התרחשו, ואני באמת לא מצליחה להבין את הדבר הזה. ככה יצא שרק במקרה ידעתי שבמוצ”ש יופיעו שם Farthest South, וזה מעצבן כי מגיע ל-Farthest South שיבואו לשמוע אותם יותר משמונה אנשים. זה כמו לארגן מסיבה נהדרת ולדאוג לכיבוד ולמוזיקה ולתאורה ולהכל, אבל לשכוח להזמין אנשים.

מעבר לרטינות על הגלריה, ההופעה של Farthest South היתה טובה מאוד. הם שלישייה אינסטרומנטלית של גיטרה-בס-לפטופ, שזה אומר ארכיטקטורה של סאונד שנבנית שכבות-שכבות, מלמטה למעלה בהדרגה. זה לא אותו סקס אפיל שיש להרכבי גיטרה-בס-תופים, יותר כמו סקס אפיל שיש לשלושה מדעני חלל במעבדה, כשכל אחד מהם רכון על הכלי שלו ומסביב יש המון חוטי חשמל ומכשירים דיגיטליים שמרצדים ומהבהבים ומשמיעים צלילים. אפשר לסמוך עליי שהדברים נעשו מעניינים בשבילי כשהבס נכנס לתמונה. אי אפשר להתחרות עם הצליל והתהודה והעומק והלכידות שהבס מעניק לשאר הכלים והצלילים. המוזיקה של Farthest South היא מוזיקה של גיקים, אבל היא בהחלט נטועה בתוך מסורות רוקנ’רול כמו פסיכדליה ושוגייז ועוד. ההופעה שלהם היתה כמו ג’אם חללי, הזמנה לרחף בחלל, או בתוך ריבת צלילים סמיכה וחמה ומתוקה. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לחתום סופשבוע ולהתחיל שבוע עצל חדש. וזה בהחלט מה שהייתי צריכה במוצ”ש במקום להשתרך אחרי עוד הפגנה.