עכשיו כבר כמעט 35 במאי ולא כתבתי יומן קריאה מאז אמצע אפריל. היה לי רצף קריאה מענג מאוד שהתחיל עם “עידן התמימות” של אדית וורטון, נמשך עם “קיץ” שלה, ועבר ל“היקיצה” של קייט שופן: שלושתם ספרים פוסט-ויקטוריאניים ופרוטו-פמיניסטיים, ושלושתם כתובים נפלא. “עידן התמימות” בעיניי הוא בקלות אחד הטוענים לכתר הרומן האמריקאי הגדול, ואני שמחה שהגעתי אליו בלי שראיתי את הסרט. התרגום של עידית שורר נהדר.
כך שהיה איזה הגיון פנימי בזה שאחרי שלושתם קראתי את “סאלי לוקהרט: נקמת הטיגריס”. זה כבר הספר השלישי בסדרה של פיליפ פולמן הנושא את שם הגיבורה המקסימה ויוצאת הדופן שלו, וממש לא אכפת לי שהיא מיועדת לבני הנעורים. מכיוון שהרקע הוא לונדון של סוף המאה ה-19 אפשר לראות בסאלי העצמאית והדעתנית סופרג’יסטית, ופולמן מביא ברקע הסיפור הרבה מהאירועים המטלטלים של אותם ימים, כמו למשל פירות המהפכה התעשייתית, מצב הסניטציה וההיגיינה הירוד בלונדון של אותם ימים, העוני והניצול (ע”ע דיקנס), וגם גלי ההגירה הגדולים המגיעים מרוסיה ונושאים בקרבם ערב רב של סוציאליסטים, אנרכיסטים ויהודים (לעיתים קרובות כששלושתם מגולמים באותו אדם).
ואז עברתי ל“חייו המשונים של אלברט נובס” של ג’ורג’ מור, על מקרה אמיתי של אישה שחיתה רוב חייה כגבר, תחילה בשל אילוצי פרנסה וההכרח למצוא עבודה לאחר שנותרה לבדה בעולם, ובהמשך, לאחר שגבולות הזהות שלה נעשו נזילים, היא חשה יותר ויותר כמו “סימן שאלה” – לא גבר ולא אישה. הנובלה הקטנה הזאת, כתובה ומתורגמת נהדר, מעלה אגב כך שאלות של מין, מיניות ומגדר, ספקות לגבי מוסד הנישואים ועוד. אחרית הדבר של צפי סער מיותרת לגמרי – הספר הזה בהיר ועומד בזכות עצמו בלי ששום עיתונאית חדורת אג’נדה תפרש אותו. גם אם לכאורה נראה שספרים כגון אלברט נובס “הקדימו את זמנם”, הם ההוכחה לכך ששום דבר אף פעם לא מקדים את זמנו. כל מה שקיים קיים בזמן שלו. זו רק צרות האופקים שלנו שגורמת לנו לחשוב שמאה שנה לפנינו, ואף הרבה מאות או אלפי שנים קודם לכן, לא התקיימו תופעות כמו מיניות נזילה, קרוסדרסינג, טרנסג’נדרים וכו’.
“ברבור הכסף” של בנג’מין בלאק, שם העט של ג’ון באנוויל האירי כשהוא כותב ספרי מתח, היה חלש יותר מקודמו בסדרת הפתולוג האלכוהוליסט קוורק, “שגיאות קטנות”. “פטה מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי” של ארנן ריברה לטלייר הצ’יליאני היה מלבב – שילוב של רומן רומנטי עם רומן פרולטרי, כלומר סיפור אהבה על רקע החיים המאובקים והקשים במכרות המלחת של צ’ילה לפני כמאה שנה. לטלייר כותב יפה מאוד על כוח העמידות והעקשנות של בני אדם אשר נחושים לשמור על כבודם האנושי ולהיאבק על זכויותיהם גם לנוכח תנאים פיזיים קשים, וכמו ב”האיש שידע להעיר את המתים” הוא כותב לא רק עם הרבה מאוד אמפתיה, אלא גם עם הרבה מאוד הומור.
ומתישהו, עוד באמצע אפריל, קראתי את “קדחת לבנה” של העיתונאי הפולני יאצק הוגו באדר, שיצא למסע חוצה סיביר – ממוסקבה עד ולאדיווסטוק – בגרוטאה סובייטית ישנה. ועוד בחורף. נשמע הגיוני, למה לא. התוצאה היא כתיבה תיעודית מעולה, עם הרבה הומור פולני יבש, ודיווח מפוכח, מאלף ופוקח עיניים על כל העיוות, הריקבון והנידחוּת שבצורות החיים הזנוחות בשולי האימפריה הסובייטית המתפוררת.
הי, אני קוראת קבועה בבלוג ואוהבת מאוד את סיכומי הקריאה – בזכות הרשימות האלה הגעתי לספרים רבים שאהבתי, אז זו ההזדמנות להגיד תודה.
כתבת פעם (בבלוג אחר) על מירנדה ג’ולי. אולי שמעת על הפרויקט החדש שלה, We Think Alone – זה פרוייקט שיחשוף אימיילים פרטיים של מפורסמים, בהם לנה דנהאם, קירסטין דאנסט, אתגר קרת ועוד. בכל שבוע מ-1 ביולי יישלח מייל אחד היישר לתיבה הפרטית של מי שיירשם לפרוייקט הזה. בכל מקרה, אם טרם שמעת, חשבתי שזה עשוי לעניין אותך: http://wethinkalone.com/
תודה, נטעלי (וסליחה שלקח לי הרבה זמן לענות; היה לי שבוע עמוס נורא).
אני אכן אוהבת את מירנדה ג’וליי ואת הדברים שהיא עושה. הפרויקט הזה נראה מעניין, אם כי אני חייבת להודות שלי נראה הרבה יותר מעניין אם זה היה עם “סתם” אנשים אנונימיים ולא עם מפורסמים.
אני אוהבת מאד את הסיכומים וההרהורים שלך…
לא יודעת אם קראת עדיין, אבל רציתי להמליץ על ספר שסיימתי עכשיו – “מפגש עם חוליית הבריונים”, ספר עצוב, מצחיק ומרגש שחובבי מוסיקה מאד מאד יאהבו.
תודה, גלי, על ההמלצה. נראה לי שאנסה בקרוב.
הי שוב נון,
קראתי את “חייו המשונים של אלברט נובס” וגם אני אהבתי אותו מאוד על שלל הנושאים שהוא מעלה – אלא שבשונה ממך, לא מצאתי שם עניין של קרוס ג’נדר במובנו המיני: איכשהו, התרשמתי שכל עניין המיניות של אלברט בכלל מודחק ומוכחש לחלוטין והקרוס ג’נדר הוא לחלוטין תולדה של אילוץ כלכלי/ חברתי ולא של ביטוי של העדפה או תשוקה מינית. אולי את זוכרת, יש קטע שבו יוברט (הצבע שישן איתה) מציע לה לשלוח יד לעבר אבר המין שלו/ה כדי לאמת את טענתו/ה ואלברט מתוארת כמי ש”המהוגנות שלה מזדעזעת”. היא כ”כ כפותה בתוך המוסרנות הויקטוריאנית שבה היא חיה (הסיפור מתרחש באמצע המאה ה-19), והיא תולדה של מנזר שבו לימדו אותה לשנוא נשים, כמו שעולה מהקטע הבא: “ובמטבח אמרתי לעצמי: זה מביש, זה לא מוסרי להוביל אדם לפיתוי, כי כל הכעס שלי הופנה כלפי האישה ולא כלפי מר קונגריב, כי בעיניי הוא היה לא יותר מקורבן של אישה תכננית: ככה ראיתי אז את הדברים, הרי הייתי נערה שרק יצאה מבית הספר של הנזירות” (36). החינוך ע”י הנזירות (ובטח שמת לב שברקע מהדהדת האפשרות הנוראה להישלח להיות כובסת במנזר של האחיות מגדלנה…) הוא משמעותי וממלא ברגשי אשמה ובהאשמה הנצחית של האשה כמפתה האולטימטיבית מגן העדן. שלא לדבר על זה שהיא כולה סימן שאלה גם בהקשר של חוסר מודעות, חוסר זהות מגובשת, אפילו שמה הנשי הפרטי אינו ידוע.
בקיצור, אני תוהה עד כמה עניין הקרוס ג’נדר והנטיה המינית באמת רלוונטי אם בכלל לגבי דמות כ”כ מפוררת, קורבן של כוחות כלכליים, חברתיים וכו’, שעסוקה בהישרדות ורואה בנישואים מוצא לבדידות או שותפות עסקית ותו לא. המקום היחידי שבו מצאתי איזה שהוא רמז למיניות אפשרית הוא החשש של המספר (שהיה ילד כשפגש את אלברט נובס) מכך שאלברט ינסה לנשקו מאחור – אך גם כאן זה נראה לי יותר כמו הבעת כמיהה לילד או לקירבה מאשר הבעה של חשק מיני.
מקוה שלא בלבלתי את המוח ובכל מקרה אשמח לקרוא את דעתך. תודה
היי נטעלי, את לא מבלבלת את המוח בכלל ואף פעם. מכיוון שלא למדתי אף פעם מגדר, אני חוששת שהשימוש שלי במושגים כמו קרוס-ג’נדר הוא רופף למדי, יותר במובן של חציית קווים בין זהות נשית לגברית, לא במובן של תשוקה מינית אלא במובן הפונקציונלי גרידא (ההכרח להתפרנס, יצר הישרדות וכו’). כך שמסכימה איתך שאלברט היא/הוא בעיקר א-מיני/ת. והאימה של מסדר האחיות מגדלנה – אכן, אין לתאר.
הי נון, תודה על ההרגעה ברישא ועל ההבהרה בסיפא 🙂
האיזכור הזה של האחיות מגדלנה כ”כ תפס אותי. אני תוהה עד כמה ידעו אז מה שיודעים היום על המוסדות האלה.
כתבתי עוד קצת על הספר פה: http://peopleofthebook.co.il/books/820
שיהיה לך שבוע מצויין.
סליחה, נטעלי, שעוד לא הספקתי לכתוב לך חזרה. אהבתי מאוד את מה שכתבת ב”אנשי הספר”. מסכמימה לגמרי עם הקריאה שלך, ויופי של כתיבה. ועוד נגיעה קטנה אחרונה באחיות מגדלנה – אם לא יצא לך לקרוא, אני חושבת שתמצאי עניין רב ב”שגיאות קטנות” של בנג’מין בלאק (שם העט לצרכי מותחנים של ג’ון באנוויל האירי). שיהיה סופשבוע נהדר.
הי נון,
תודה, שימח אותי שאהבת את הקריאה שלי – וידוי קטן, כמי שקוראת אצלך די הרבה זמן ובמקומות שונים, הושפעתי לא מעט מהקריאה/ כתיבה שלך, כמו לדוגמה הכלל שהנחה אותך ב”שרת העיוור” – כמה שפחות שימוש בגוף ראשון, אם בכלל. מצאתי שהוא כלל יעיל ביותר, מבחינה סגנונית ותוכנית – הוביל אותי למקומות טובים בקריאה/ כתיבה. אז תודה אישית ומיוחדת לך על כך.
תודה גם על ההמלצה על “שגיאות קטנות” – הוא ממתין אצלי על המדף, אקדם אותו בתור כי סיפור האחיות בהחלט מרתק אותי. אפרופו פשעים וסודות – את ודאי מכירה את “יצורים שמימיים” של פטר ג’קסון (עם קייט וינסלט הצעירה בתפקידה הקולנועי הראשון). אולי תמצאי עניין בסרט הדוקומנטרי הבא, על אן פרי, מי שנולדה בשם ג’ולייט יום, שאותה שיחקה וינסלט בסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=OcLO-tGbRlQ
משהו בסרט הזה תפס אותי למרות שלא קורה בו הרבה. ואולי הסיפור עצמו שמעורר אצלי עדיין עניין רב. מעניין אותי מה תחשבי עליו ובכלל על הסיפור הזה. יש גם קטע נוסף עם אן פרי שצולם לפני שנים רבות עם איאן רנקין, סופר ספרי המתח. הוא מעניין לא פחות בעיני:
http://www.youtube.com/watch?v=b_oYT9mvChw
ולסיום, אל נא תתנצלי על שאת כותבת לי “באיחור” 🙂 באמת שאני מעריכה כל תגובה והתייחסות ויודעת שלכל אחד יש את הזמן והקצב שלו.
שיהיה לך שבוע נפלא,
נטעלי
נ.ב. אפרופו פסטיבל הסרטים – את לא מתכוונת לצפות ב”לפני חצות”? החלק האחרון בטרילוגיה שמפגישה בין ג’ולי דלפי לאיתן הוק מדי עשר שנים במקום שונה באירופה? איכשהו הקונספט הזה דיבר אלי וגם אהבתי את שני הסרטים הקודמים כך שלמרות שאני היום קצת יותר ביקורתית ורואה בו מפוטפט לפרקים, אני עדיין מצפה לראות מה קורה לזוג הזה אחרי עשר שנות נישואים.