היתה לי שעה לשרוף אתמול אחרי העבודה עד המפגש עם דני האדום בשש וחצי בתמול-שלשום, אז הלכתי לבית הקהווה וקראתי את מוסף הספרים של “הארץ” עם כל רשימות הספרים המתוכננים לשנה הקרובה. אכלתי טוסט מוצרלה וסלט וקפה הפוך, ונועם בדיוק שם את החדש של ביירות. את דבר קיומו של המפגש הזה גיליתי רק בבוקר, כשראיתי מודעה תלויה בכיכר פריז (כמה סמלי). הגעתי לתמול-שלשום והמקום היה מלא עד אפס מקום בסטודנטים. מצחיק, בפעם האחרונה שהייתי בתמול-שלשום לפני שלושה חודשים בערך, למפגש עם המשורר הפולני רישרד קריניצקי לרגל הוצאת שיריו בעברית (דוד וינפלד הנפלא). לא היו במקום יותר מתריסר אנשים (כשמתוכם חמישה בערך היו מההוצאה ועוד חמישה משוררים ירושלמיים). נזכרתי פתאום גם שלפני שלוש או ארבע שנים הייתי בתמול-שלשום במפגש עם פרופ’ אביה ספיבק, נדמה לי שלרגל יציאת גיליון של “ארץ אחרת” בנושא ההפרטה. המחאה החברתית לא צמחה ב-14.7.2011 יש מאין. רק שאז היה שם רק קומץ אקטיביסטים, והפעם מלא ודחוס. דני האדום מגיע בשעה איחור – הוא היה ברמאללה. היה לי מקום פינתי מעולה ליד הקיר וליד שני עיתונאים וצלמת (אבל אני לא יודעת מאיזה עיתון). מה שאני לוקחת איתי מהמפגש הזה אלה שני דברים שכהן-בנדיט אמר: האחד, על זה שהסיכוי של תנועת המחאה להמשיך להתקיים ולא להתפרק ולהתמוסס תלוי בנכונות שלה לשים את כל הנושאים – גם אלה השנויים במחלוקת והלא נוחים, כמו הבעיה הפלסטינית ושאלת ההתנחלויות – על השולחן. היא לא חייבת להגיע לפתרון קונצנזוסיאלי בעניין, או בכלל להגיע לפתרון, אבל היא חייבת להיות מוכנה להעלות באומץ ובפתיחות את השאלות הללו לדיון גלוי. והדבר השני, הוא הדיאלקטיקה שמתקיימת בין האינדיבידואל לחברה במחאה הזאת ובמחאות דומות לה בשנה האחרונה ברחבי העולם. וכמובן – על חשיבותה של סולידריות. אינדיבידואלים הם אלה שמניעים מהפכות, אבל שום מהפכה לא פורצת בלי שמתקיים רגש או סנטימנט קולקטיבי חזק שמוציא אנשים לרחובות. הדיאלקטיקה בין אינדיבידואלים לקבוצה/חברה הוא גם מה שמתקיים באינטרנט – פייסבוק וכו’. גדי טאוב אמר שהתוצאה האיומה ביותר של תנועת הנגד של שנות ה-60 היתה בזה שהיא הובילה לשני עשורים לפחות של שלטון הימין (בארצות הברית), וזאת משום שההיפים היו כל כך בעד אינדיבידואליות וחירות אישית. זה הזכיר לי קצת את מה שטים אווה כתב ב”אדום” על זה שכל המהפכנים הגדולים ביותר של מרד הסטודנטים של שנות ה-60 בגרמניה שהיו חברים איתו לתנועה ולרעיון וללהט המהפכני, הפכו עם השנים למומחים הגדולים ביותר ליין ואוכל, עיצוב ונשים. עם כל הכבוד לסטודנטים שתופסים את עצמם כחוד החנית של המחאה הזאת, יש לי הרבה ביקורת על זה שהם היו הראשונים לקפל את המאהל בגן הסוס (בכל פעם שאני עוברת שם עכשיו המקום נראה לי כמו בור פעור. גן הסוס חזר להיות אצלי סתם בור שיבר), ועל זה שהם לא מצליחים לתחזק אפילו בלוג עדכונים נורמלי. לי למשל אין שום מושג מה קורה עם המחאה בעיר בימים אלה – אני לא מבינה מה כל כך קשה למצוא סטודנט אחד שמסוגל לכתוב ולתחזק בלוג קבוע עם עדכונים על המחאה. אחר כך הם יתלוננו על סיקור יתר של רוטשילד/תל אביב בתקשורת הממוסדת, אבל הדבר הכי בסיסי זה לייצר אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, ולא, לא כולם נמצאים בפייסבוק.