אכן, משרד האות המתה: הלהקה שעל-שם אחד מאלבומיה היותר נידחים נקרא הבלוג הזה – וזה רק בגלל שכותרת השיר If I write a book it will be called Life and How to Live It היא באמת קצת ארוכה מדי – התפרקה. מייקל סטייפ תמיד היה כותב מילים מעורפל ועמום במקצת, מה שהקנה לשירים של REM איכויות אימפרסיוניסטיות ובהרבה מאוד מקרים משמעויות אירוניות – דבר שלעיתים קרובות, למרבה הצער, פוספס לגמרי על-ידי המעריצים היותר אקראיים של הלהקה. ככה זה כשדווקא שירים לא לגמרי מייצגים כמו Everybody Hurts ו-Losing My Religion הופכים למייצגים בקרב הקהל הרחב. סטייפ לא היה אף פעם כותב מילים סנטימנטלי נרטיבי פשוט. REM לא היתה אף פעם להקה פשוטה. זה מה שהפך אותה למקור השראה כל כך ענקי בשבילי, לאורך כל כך הרבה שנים: הם סימנו לי את הדרך איך לחיות ולעשות מה שאני אוהבת ומאמינה בו.

 אני חושבת על תחילת הדרך ועל Murmur (שעוד יש לי אותו בתקליט), איך הוא נפתח עם “רדיו אירופה החופשית” שנשמע כמו סתם שיר ניו-ווייב-אייטיז חביב, אבל איך כבר מופעים בו שירים שמרמזים על ההמשך כמו Perfect Circle ו- Talk about the Passion. הכל כבר נמצא שם, אם כבר מדברים על התשוקה. השירה האופיינית של סטייפ, הגיטרות המצטלצלות של פיטר באק, ההרמוניות הקוליות של מייק מילס. המילים. המלודיות.

 או על איך רדיו הקולג’ים התעצב פחות או יותר בצלמם ובדמותם. שרק בגלל זה אם הם לא היו קיימים היה צריך להמציא אותם. ועל התפקיד המכריע של רדיו הקולג’ים – כמו של הלהקה – על כינונה של אומת המוזיקה האלטרנטיבית בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 לא צריך להכביר מילים.

 או על איך אחרי ההצלחה המהממת של “אוטומטי” הם היו חייבים להוציא אלבום מנוכר ומפלצתי – במובן החיובי של המילה – בדמותו של Monster: מפלצת מסיבית, מטאלית, מלנכולית.

 או למשל העובדה ששניים מהשירים הכי יפים שהלהקה הזאת הקליטה אי פעם לא מופיעים בכלל באלבומים שלה אלא בפסקולים של סרטים: Fretless בסרט “עד סוף העולם” של וים ונדרס ו-The Great Beyond ב”איש על הירח” של מילוש פורמן. בעולם מושלם שיר שטותניקי כמו Shiny Happy People היה עף החוצה מ-Out of Time ובמקומו היה נכנס Fretless (הוא הוקלט במהלך ההקלטות לאלבום הזה).

 או על זה שהאלבום המשמעותי האחרון שלהם היה New Adventures in Hi-Fi – עוד שם אירוני כשמדובר בעובדה שכל השירים בו כמעט הוקלטו במהלך סאונד-צ’קים באולמות ריקים, בערים שונות, בכל רחבי ארצות הברית, בזמן סיבוב הופעות מפרך. אלה שירים שנעדר מהם המרכיב החשוב ביותר בהופעות עצמן: הקהל. זה כאילו אלבום הופעות נטול הופעות. ולכל אורך האלבום אפשר לשמוע את הריקנות, החלל, ההיעדר. את הנסיעות האינסופיות בדרכים, ההגעה לעוד עיר חסרת שם ופרצוף ומה זה עושה לנשמה שלך. איכשהו חשבתי שאם הם שרדו את זה – ואת הפרישה של ביל ברי וזה שהיו להם עוד כמה אלבומים, אמנם לא ראויים לציון אבל בכל אחד תמיד היו לפחות שיר או שניים זוהרים, מבריקים, אר.אי.אמיים – הם תמיד ישארו בסביבה.

אז אני מעבירה את הסופשבוע הזה בהאזנה רצופה לכל האלבומים שלהם כמעט, בעיקר לאלה הישנים, המוקדמים. אני מפסיקה מדי פעם רק כדי לשמוע את ביירות החדש או דירהאנטר. כאילו שלמישהו יכול להיות ספק שאלמלא REM לא היו ביירות או דירהנטר או חצי מיליון להקות עצמאיות חצי-שכוחות אחרות שהפכו את העולם הזה, לפחות בשבילי, למקום שטוב יותר לחיות בו. ואם אני מזילה דמעה זה רק בגלל הבצל שאני חותכת לרוטב לספגטי, או בגלל הגשם הראשון. אני נעשית סנטימנטלית משנה לשנה. וכל מה שאני יכולה להגיד זה, תודה חברים, על כל השנים.

 מה אנחנו אם לא יצורים נוסטלגיים, מתרפקים, מתגעגעים. יש לי בזיכרון אינספור שורות מאינספור שירים שליוו אותי כמו פסקול בנקודות שונות בחיי.

Time and distance are out of place here. Distance is my tendency. Who might leave you where I left off. A perfect circle of acquaintances and friends. Drink another, coin a phrase. I skipped the part about love. Don’t talk to me about being alone. I have a rich understanding of my finest defenses. She’s three miles of bad road. Not everyone can carry the weight of the world. It’s who you are that’s what you could. Stay off that highway, word is it’s not so safe. The ocean is the river’s goal, the need to leave the water knows, we’re closer now than light years to go. This film is on an automatic loop. It’s crazy what you could have had. Hey kid, rockn’roll, nobody tells where to go my baby. God damn your confusion. You, me, we used to be on fire. I crossed your great divide, I stirred your ocean tide. I walked the tension wire line, I learned to disrespect the signs. Maybe these maps and legends have been misunderstood. September’s coming soon, I’m pining for the moon. Today I need something more substantial, a can of beans, a black-eyed peas, some Nescafe on ice. Candy bar, a falling star or a reading from Dr. Seuss. There’s a progress we have found, a way to talk around the problem. Buy the sky and sell the sky and tell the sky and tell the sky don’t fall on me. I’ve watched the stars fall silent from your eyes. I´m pushing an elephant up the stairs, I´m tossing up punchlines that were never there. Over my shoulder a piano falls, crashing to the ground. I´m breaking through, I´m bending spoons, I´m keeping flowers in full bloom. I´m looking for answers from the great beyond. Readying to bury your father and your mother, what did you think when you lost another. It’s these little things that can pull me under. Live your life filled with joy and thunder. Will you live to 83, will you ever welcome me, will you show me something that nobody else has seen. Here comes the flood, anything to thin the blood. These corrosives do their magic slowly. Aluminum tastes like fear, adrenaline pulls us near. Open the window and lift into a dream. Lately baby you can barely breathe. I had to knock a few buildings over I made an ugly mess. I had to blow gasket, drop transmission I had to decompress. I had to write the great American novel I had a neutron bomb. I’ve had enough I’ve seen enough, I’ve had it all I’m giving up. I won the race I broke the cup, I drank it all I spit it up. If I write a book it will be called Life and How to Live It