יצאתי לנשום קצת אוויר אחרי יומיים שלא יצאתי בכלל מהבית. ולא שזה היה רע. עומר בתאילנד, סירבתי לכל ההזמנות לארוחות ערב/צהריים/חג/שישי/שבת ופשוט לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ולנוח. ישנתי. קמתי. קראתי. ניקיתי קצת את הבית כדי שיהיה נעים. לקחתי משהו לאכול במטבח ועברתי מהמיטה לספה ומהספה לכורסה במרפסת (אם כי נעשה כבר קצת קריר). שמעתי מוזיקה. וקראתי עוד קצת וישנתי עוד קצת והתקלחתי וחוזר חלילה.

אבל בכל זאת, בנאדם צריך מדי פעם לצאת החוצה ולנשום אוויר ולשוטט ברגל ולראות עוד כמה פרצופים אנושיים למרות שרוב הזמן, רוב הדעות שלו על בני האדם הן לא כל כך טובות. אז נסעתי לעיר העתיקה. החנתי את האוטו ברחוב שושן וחציתי את הפסים של הרכבת הקלה ונכנסתי דרך שער יפו לשוק והדרך המובילה לכנסיית הקבר. זו היתה החלטה מוצלחת ללכת לעיר העתיקה. לא היה דחוס מדי, לא היו הרבה ישראלים והשפה הרווחת היתה בכלל רוסית. היו המון צליינים רוסיים (נדמה לי שבעיקר צלייניות). מה שמסביר את זה שהחנות של פאפא אנדריאס ודימיטרי סובניר שופּ היו מלאות והומות. התבוננתי באיקונות ובנרות ובצלבים ובכלים הארמניים ובנזירים היוונים אורתודוקסים. כשאין הרבה דוחק בשוק אפשר ללכת לאט ולהסתכל ולשים לב לכל מיני דברים. למשל, לחנויות הקטנות שלא מיועדות דווקא לתיירים, כמו מאפיה קטנה, מספרה, חנות של ברזים ישנים וכלי סדקית, מרכז יום לקשישים. או למשל לעובדה ששמלות ורקמות בדואיות/פלסטיניות נעלמו כבר כמעט לגמרי מהשוק, ושבמקום זה אפשר למצוא רק רקמות ודברים מהמזרח הרחוק. את הישראלים אפשר למצוא בתור מחוץ ללינא. קצת מעל לינא יש את חנות הצילום הישנה והנהדרת של הצלם הארמני קבורק קבודיאן. יברך אותך האל, דוקטור קבורק קבודיאן. בתוך החנות היכה בי הריח של חומרי הפיתוח והקיבוע שלא הרחתי כבר שנים ומהמדפים ניבטו אליי מצלמות רוליפלקס. אני צריכה לחזור לכאן בהזדמנות לקנות את אחד ההדפסים החדשים של התמונות הישנות.

בדרך חזרה הביתה לקחתי את עצמי ואת קזואו אישיגורו לרסטובר והזמנתי קנקן תה וקראתי בתוך ההמון הסואן עד שכאבו לי העיניים מהאור העמום. כשיצאתי כבר היה לגמרי סתיו.