רגע לפני שההצגה שלה במוזיאון מסתיימת, הלכתי לראות את יצירת הוידיאו “השעון” של כריסטיאן מרקליי. העבודה הזו היא מונומנטלית: 24 שעות של קטעי סרטים שונים המראים או מכריזים על שעה מסוימת, בחפיפה מלאה לזמן בו מוקרנת היצירה. במילים אחרות, מדובר ביצירה שממפה את הזמן ביחס של 1:1. לי זה כמובן הזכיר מיד במהופך את בורחס והניסיון לשרטט מפה של העולם בקנה מידה של 1:1. זהו אם כן ההבדל בין זמן למרחב. מה שהוא אפשרי במקרה האחד אינו אפשרי במקרה השני. מצד שני, התוצאה של יצירה כמו “השעון”, שמחברת כאמור שברירי קטעים מסרטים שונים מתקופות שונות ומז’אנרים שונים, היא אובדן של נרטיב – כלומר של סיפור רציף/לינארי. זה לא אומר בהכרח שכתוצאה מכך “השעון” מאבד משמעות – יש לו פשוט משמעות אחרת, לא נרטיבית ולא לינארית. המשמעות שלו היא מצטברת: קודם כל, בניגוד ליצירות אחרות כמו ספר או סרט או בעצם כל מיני פעילויות אחרות שאתה יכול להישאב לתוכן ולאבד תחושה של זמן – “השעון”, כמובן, לא נותן לך לאבד תחושה של זמן אפילו לרגע. זה מחדד כמובן את המודעות שלנו לזמן – ואכן, מרקליי אומר שאם ליצירה שלו יש מוטו הרי הוא “ממנטו מורי” – זכור שאתה בן תמותה. אחרי צפייה של שעתיים רצופות ב”שעון” – באתי ב-13:17 ויצאתי ב-15:10 – יצאתי כמעט מדוכדכת, כי  מה שעולה מרצף הקטעים ביצירה – ולא שאנחנו לא ערים לזה, אנחנו פשוט מנסים להדחיק ולטשטש את זה והסרט הזה פשוט מעמיד אותנו מול זה כמו אל מול מראה (או שעון) – הוא כמה הרבה מחיינו אנחנו מבלים או בהמתנה או בריצה אחרי משהו או מישהו. זו לא ממש דרך טובה לחיות את החיים.

אבל הצפייה ב”שעון” היא גם מהנה מאוד, במיוחד לחובבי קולנוע. כמו חידון טריוויה ענקי, כולם יושבים ונזכרים מי השחקן ומאיזה סרט נלקח הקטע. ואם מדברים על טריוויה, “השעון” מפנה פתאום או מחדד את תשומת הלב אל קונבנציות קולנועניות שונות: כמו למשל הצירוף החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב (ושוב!) של שעון ורכבת. יש אינספור קטעים ב”שעון” שבהם מופיעים שעון ורכבת. או, למשל, שמתי לב שיש הרבה יותר קטעים עם שחקנים מאשר עם שחקניות (לפחות בשעתיים המסוימות שאני ראיתי, אבל איכשהו נראה לי שכל שעתיים שהן יכולות להיות מייצגות). אולי זה מפני שזמן משחק תפקיד כל כך קריטי בסרטי מתח/פעולה/ריגול/בלשים, אם כי אפשר היה לחשוב שיהיה לו תפקיד מכריע גם בקומדיות רומנטיות, מה שיאפשר לראות מספר זהה או דומה של שחקניות. אז שוב, זה כנראה אומר משהו על קונבנציות קולנועניות. די ברור לי ש”השעון” הוא צפייה הכרחית ליוצרי קולנוע וסטודנטים לקולנוע, אם כי כמובן לא ברור לי אם יש אדם שמסוגל לראות את היצירה לכל אורך 24 השעות שלה. הדרך לראות את כולה היא כנראה בחלקים, כל פעם פרק זמן מסוים. אני חושבת שאולי אלך לראות אותה שוב השבוע, רגע לפני שהיא מסתיימת, ביום שלישי בערב שבו יקרינו אותה ברצף של 24 שעות. יהיה מעניין לבוא הפעם דווקא בשעות הערב המאוחרות, ואולי אפילו – הנה עוד קונבנציית זמן קולנועית – לקראת חצות.