אוקטובר היה חודש של קריאה רגועה. קראתי את “אמן של העולם הצף” של קזואו אישיגורו שהיה נהדר. אישיגורו הוא רב-אמן של כתיבת מספרים לא אמינים, שזה משהו שאני מתקשה לתפוס איך הוא בכלל אפשרי – איך סופר יכול לכתוב גיבור/מספר לא אמין — נראה לי שיש בזה משהו שכמעט חותר תחת הסופר והאינסטינקטים הסיפוריים שלו עצמו. זו באמת אחת האיכויות הנדירות והמופלאות של אישיגורו – חוץ מהאיפוק, הכתיבה המדודה, הטון האינטרוספקטיבי. אחר כך מצאתי בגלריה לספרות את “נוף גבעות חיוור” וקראתי גם אותו (למעשה, קראתי אותו בלילה מנודה שינה אחד). האמת היא שכשאני חושבת על זה, קראתי עד היום את אישיגורו במהופך: לפני כמה שנים קראתי את “כשהיינו יתומים”, ואז “אמן של העולם הצף”, ורק אחריו את “נוף גבעות חיוור”. למעשה, הסדר הכרונולוגי של הספרים הללו הוא בדיוק הפוך. מה שאני מנסה לומר הוא שכשהגעתי ל”נוף גבעות חיוור” כבר ציפיתי לגיבורה לא אמינה, אלא שכאן, רק משפט אחד בודד שהיא אומרת ממש באחד העמודים האחרונים של הסיפור, מציף באור חדש את הסיפור כולו.

אני חושבת שהשימוש של אישיגורו במספר לא אמין מאפשר לו להתמודד עם שאלות של זיכרון והיזכרות – עד כמה הם מתעתעים ועד כמה אי אפשר ממש לסמוך עליהם. כי זה לא שהגיבורים שלו הם אנשים רעים, זה לא שהם שקרנים או מניפולטיביים; להיפך — כמונו, כמו כולנו, הם באמת ובתמים מאמינים שהם אנשים טובים. למי מאיתנו אין נקודות עיוורות, מי מאיתנו לא עושה לעצמו הנחות קטנות או גדולות, מטשטש ומעגל פינות, כדי להצדיק את עצמו בעיני עצמו. כולנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, כולנו רוצים לחזור ולאשר בפני עצמנו שביסודו של דבר אנחנו אנשים טובים. כמו בציטוט ההוא של טג’ו קול לגבי הסוליפסיזם, אנחנו לא יכולים לתפוס את עצמנו כאנשים רעים בתוך סיפור החיים שלנו עצמנו.

בהמשך קראתי את “מט ילדים” של בלה שייר. יפה מאוד היא מדבררת תודעה או הכרה של ילדים בגילאי 5-6-7, ואפילו קצת פחות. חיי הנפש של ילדים הם מיסתורין.

ולבסוף, סיימתי לקרוא את היומנים של וירג’יניה וולף. היא היתה לי חברה נעימה מאוד בלא מעט לילות לבנים. איך אני יכולה שלא לאהוב אותה.

“…אני חיה כאן כמו חדקונית בעוגייה. ריבון העולמים, כמה מעט ראיתי, עשיתי, חייתי, הרגשתי, חשבתי, בהשוואה ל-X – בהשוואה לכל אחד. הנה אני עמלה, קוראת, כותבת, שנה אחרי שנה. בלי הרפתקאות, בלי מסעות. קשורה לכאן באיזה חבל בלתי-נראה. ספינתי הפליגה. אני מיטלטלת בין בקבוקים ריקים וקרעי נייר טואלט. הדבר היחיד החביב עליי הוא יכולתי להרגיש. לולא הייתי כה אומללה לא הייתי יכולה להיות מאושרת.”

והיה גם ספר השירים החדש של שימבורסקה, “רגע”. שירה היא נחמה כל כך גדולה בתקופות של דכדוך. והנחמה שמציעה שימבורסקה היא ענקית.

הצליח לו לאלוהים עם החתולים –
אומרת לעיתים ויסלבה שימבורסקה.
פעמים היא מוסיפה:אך ורק,
ופעמים: יותר מכל.

(“חתולים”, רישרד קריניצקי. מפולנית: דוד וינפלד)