תמיד יש מיליון תירוצים למה לא לעשות משהו וסיבה אחת טובה למה כן (כי את מאמינה בזה). אז עוד מוצ”ש ועוד הפגנה ואני משחילה את הרגליים לתוך המגפיים שנועדו להליכה* ומתלבשת חם – כבר קר בלילות, והרחבה שליד המשביר/בור שיבר תמיד קרה במיוחד – ומזל שעל השמלה הקצרה והגרביונים החמים אני לובשת את הז’קט הפאנקיסטי אז אני לא צריכה אפילו תיק. בכיס אחד אני שמה את תעודת הזהות עם שני שטרות כסף וקופסת סוכריות והמפתח של הבית, ובכיס השני את הנייד ימ”ש וכמה טישואים. אני מוכנה לעוד צעידה. אני יוצאת מהבית וצועדת ברגל לגן שיבר והצעידה הנחושה הזאת מזכירה לי את השיר ההוא של ה-Verve והצעידה הנחרצת של ריצ’רד אשקרופט עם הדיבוק היוקד בעיניים: trying to make ends meet, you’re slave to money, then you die. בדיוק ככה. וזה מה שמקומם אותי: איך הקפיטליזציה והגלובליזציה והתאגידיזציה הפכו אותנו בתהליך יסודי ומתמשך של 15 שנה בערך להומו אקונומיקוס. לכאלה שלא יכולים יותר להתבונן על החיים שלא דרך הפריזמה הכלכלית, שלא דרך השורות התחתונות של הרווח וההפסד, של טבלאות האקסל השנואות – מטאפוריות או ממשיות, של הכל כסף והכל סחיר והכל מכיר. אני לא מסוגלת להבין היום את דו”חות הפנסיה ששולחים לי כל רבעון מחברת הביטוח בלי להעסיק רואה חשבון. נמאס לי לנסות לגרום כל הזמן לקצוות להיפגש, זו לוליינות בלתי אפשרית וזו לא דרך ראויה לחיי אדם. השוק חופשי, אנחנו עבדים: אכן, שיח אורווליאני חדש. זו דיקטטורה כלכלית והיא דיקטטורה כמו כל דיקטטורה אחרת, ומי שחושב שהיא לא הורגת אנשים שיחשוב שוב. בלילה הקר הזה אני חושבת על הדיירים המפונים – בידי חברת אבטחה פרטית! – מרחוב פינסקר ואיפה הם ישנים הלילה. אף אחד לא צריך לישון ברחוב. אז אני צועדת. אני צועדת מהבית שלי לגן הסוס ומגן הסוס לכנסת, דרך רחוב בצלאל שמלא אנשים לאורכו יוצאים החוצה לרחוב ולמרפסות, ותנועת הרכבים עוצרת, ובצומת גן סאקר אנחנו כבר רבים מכפי שמישהו בכלל ייחל וציפה ושיער שיגיעו הערב. ולכולם יש שוב את האמון היוקד הזה בעיניים, וכולם צועדים בעקבות מתופפי המהפכה ובתוך המנהרה של בית המשפט העליון, באקוסטיקה המהדהדת, הקריאות הקצובות מחרישות אוזניים ומחרידות מתנומתן להקת יונים מבוהלות שמתעופפות לכל עבר. בגבעת רם – רק לפני שנתיים בערך ירד לי האסימון ש”גבעת רם” זה תרגום מילולי מאנגלית של Capitol Hill – שומם וחשוך ואנחנו מגיעים אל הכנסת. אני אף פעם לא נשארת לעצרת ולנאומים כי נאומים משעממים אותי למוות. אני אוהבת את ההתכנסות ואת ההליכה, אז אני פורשת מההמון וממשיכה ללכת לבד והפעם הביתה, and I’m a million different people from one day to the next. יום אחד אולי נהיה חופשיים.

*  One of these days these boots are gonna walk all over you