שבתות גשומות הן מהדברים הנפלאים ביותר בעולם. נחמה גדולה. יש קסם גדול בללכת לראות סרט בשבת גשומה אחר-הצהריים, במיוחד אם זה סרט מונוכרומטי, מונוטוני ומלנכולי.  אני מתכוונת ל”חפרפרת”. פעם, כשהייתי נערה, בסוף שנות השבעים, היתה בטלוויזיה סדרה בשם ה-Sandbaggers (“המובחרים”, תירגמו את זה). הזיכרון שיש לי ממנה ושל כמה אהבתי אותה אז הם שהוליכו אותי לראות את “החפרפרת”. לא חושבת שקראתי את ג’ון לה קארה אי פעם או איזשהם מותחני ריגול. אבל ידעתי שאני הולכת לאהוב את הסרט הזה. מה גם ששעה בערך לתוך הסרט כבר די ברור שעלילת הריגול – כל הסבך הזה של נאמנויות ובגידות – הוא בעצמו מעין סיפור כיסוי לסיפור האמיתי שהוא (תמיד) יחסים בין אנשים ושאלות של נאמנות ובגידה ברובד הכי אינטימי – רומנטי, מיני ובמקרה הזה גם הומוסקסואלי.

(בהערה שולית לגמרי אני חייבת לומר שלא הייתי בקולנוע רב חן כבר שנים, ואו ששיפצו אותו או שאיכשהו לא יצא לי לשבת עוד אף פעם באולם 5 שלו, אבל האולם הזה הוא אולם הקולנוע הטוב ביותר בעיר. יותר טוב מהסינמטק, לבטח יותר טוב מקולנוע סמדר, המושבים הכי נוחים ששקעתי בהם אי פעם, לא גדול מדי, לא קטן מדי, בנוי באופן פרופורציוני לחלוטין, עם איכות תמונה וסאונד ללא רבב. התנאים המושלמים לטבוע בסרט, במיוחד בסרט של שעתיים ורבע, וכל הכבוד שהקרינו אותו בלי שום הפסקה).

חוץ מהצילום היפהפה והשיחזור המוקפד של שנות ה-60 (המכוניות, הריהוט, הבגדים והתסרוקות, וכתובת מרוססת ממיסת לב על קיר אחד בלונדון: The Future Is Female) מה שנשאר לי בראש מהסרט הוא דיאלוג הסיום בין סמיילי לבין החפרפר(ת) שנתפס. סמיילי שואל אותו למה הוא עשה את זה, כלומר ריגל לטובת הרוסים. התשובה שלו היתה – ואני פחות או יותר מצטטת – “זו היתה העדפה אסתטית כשם שהיא היתה מוסרית; המערב נהיה די גועלי, אתה לא חושב?!”

כך שאם יש משהו שעושה את הסרט הזה רלוונטי לשנת 2011 זו השורה הזאת. לפחות ככה זה מהדהד אצלי. אני יודעת שבעיניי כבר הרבה זמן המערב נהיה גועלי וההעדפה האסתטית שלי הולכת ונעה לכיוון רוסיה ומזרח אירופה. ובאופן מוסרי טהור, לא בטוח שהדיקטטורה של הקפיטליזם טובה יותר מהדיקטטורה של הקומוניזם. בדרך הביתה, עם היציאה לגשם, קשרתי את החגורה של מעיל המרגלת הסובייטית שלי, ונזכרתי במטושטש בפרשה ההיא, שאני זוכרת אותה מסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים, של מרגלי קיימברידג’ שג’ון לה קארה לבטח הכיר: ארבעה או חמישה בני טובים מקיימברידג’ שהתברגו לתוך שורות הביון הבריטי וריגלו לטובת, ובסופו של דבר ערקו, לרוסיה בשנות ה-50. הם עשו את זה גם ממניעים אידיאולוגיים – הם היו מרקסיסטיים – אבל גם מתוך תחושות ניכור ומיאוס כלפי החברה הבריטית הסנובית, המעמדית, השמרנית. ולא פחות מזה, מתוך תחושת ניכור גדולה על רקע היותם הומוסקסואליים – לא עניין נדיר בכלל באוקספורד/קיימברידג’/איטון, אבל בשנות השלושים זו היתה עדיין עבירה פלילית בבריטניה. מספיק להיזכר בהתאבדות של אלן טיורינג כדי להבין עד כמה יכולה היתה החברה הבריטית להכיר “טובה” לטובי בניה ההומוסקסואלים.

מה שמעניין הוא שאחד מאותם מרגלי קיימברידג’ היה אנתוני בלאנט, שאני די משוכנעת שהדמות שלו שימשה לא מעט השראה לדמותה של החפרפרת בסרט (היא לבטח היתה השראה לספרו של ג’ון באנוויל “המוקצה”). בלאנט, שנחשף רק בערוב ימיו, היה בעל תואר אצולה והיסטוריון של האמנות באקדמיה המלכותית של לונדון. בתור היסטוריון של האמנות, הוא ודאי ידע דבר או שניים על בחירות שמונעות מהעדפות אסתטיות.