את המוזיקה הכי טובה בעיר כרגע אפשר למצוא בגלריה של בצלאל ביפו 23, בקטע וידאו שבו מצולם דניאל קיצ’לס (“יאפים עם ג’יפים”) כשהוא מנגן מעל פסגת הר הצופים עם גבו למצלמה ועם הפנים לעיסווייה, כשהגיטרה החשמלית שלו מנהלת דיאלוג מהמם עם קריאות המואזין. הייתי לבד לגמרי בגלריה ביום רביעי בערב, אז ישבתי על הספסל מול העבודה הזאת ופשוט ראיתי אותה בלולאה מי יודע כמה זמן. מכיוון שזה כנראה הכי קרוב ללראות את יאפים עם ג’יפים בהופעה מכפי שיקרה אי פעם בעתיד הנראה לעין, אני מתכוונת לחזור לשם לפחות עוד פעם-פעמיים עד שהתערוכה (“אקלים. תרבות”) תרד. למעשה, ככה אני ממילא חושבת שצריך לראות אמנות: יצירה אחת בכל פעם, ולהקדיש לה הרבה זמן. בגלל זה אני מעדיפה גלריות על פני מוזיאונים (חוץ מזה שגלריות הן בחינם). חוץ מזה שאני אוהבת את יפו 23, ובלי שהרגשתי ביליתי שם בשנה האחרונה בכמה תערוכות ואירועים שהיו מרתקים. היתה “לייקה: נבואות והספדים”, והמפגש עם די.ג’יי ספוקי (שלמרבה הצער היה יותר הרצאה/מצגת מאשר מוזיקה). היה “מתחת להר” שבו ניגנו יחד בחלל הגדול כמה אמני סאונד מלווים באמני וידיאו, היתה תערוכת איור ותערוכה של “האף” ובטח עוד כמה דברים שכבר שכחתי. האמת היא שהגעתי ביום רביעי בערב לראות את “פורמטולוגיה” – תערוכה שמוקדשת לעטיפות דיסקים של להקות מקומיות מהמחוזות היותר קשים של המוזיקה (כל מיני תת-תת-ז’אנרים שנושאים את השמות המלבבים ומלאי החיים דוּם, דרוֹן ודת’). אבל ברגע שגיליתי את הקטע המוזיקלי של קיצ’לס זה לא עניין אותי יותר.