מוצ”ש, בני המה באוגנדה. זה כזה עונג גדול ללכת לראות ולשמוע שוב להקה חיה. אין לזה תחליף. באוגנדה היה מלא ודחוס, בין השאר בגלל שזה ליל הסילבסטר. מרכז העיר הומה אדם אבל לי זה נראה סתם דוחה. דאונטאון ג’יפה, זה מה שזה, במיוחד רח’ ריבלין המגעיל. כך שהסמטה הקטנה והמועדון הקטן שבתוכה הם כמו עיר מקלט. פרצופים מוכרים ואפילו מישהו שאני מזהה כמבקר ספרים באחד העיתונים, אבל אני מתביישת לגשת אליו. אני יושבת בפינה בקצה הבר. כמה טוב להיות פרח קיר, אין שום דבר מרתק יותר מלהתבונן באנשים. לשמאלי יושב בחור אנגלי – אי אפשר לטעות במבטא כשהוא שואל את הברמן איזו עוד בירה ישראלית יש להם חוץ מגולדסטאר. הברמן אומר שבירה טייבה. הבריטי מתקן אותו ואומר, בירה פלסטינית. אני חושבת לעצמי כמובן, איזה קולוניאליסטים מגעילים אנחנו, ואז הבריטי מתחיל לדבר איתי. מסתבר שהוא אוסטרלי, הוא רק חי בלונדון כבר כמה שנים, מה שאמור להסביר את המבטא. האמת שלא בא לי כל כך לנהל עכשיו שיחה באנגלית, בטח שלא שיחה ייצוגית. אבל אנחנו מדברים קצת על ירושלים ועל תל אביב, על חרדים והימין הישראלי, על מוזיקת היפ-הופ, על התקליט (הפאב), על העיר העתיקה, על אמריקה ועל קפיטליזם. אני חושבת לעצמי שאני נשמעת כל כך בנאלית באנגלית. אין תחליף ליכולת להתבטא בשפת אם. הוא שואל מי הולך להופיע, אני מספרת לו בקצרה. בדיוק כשנפתחת הדלת של חדר ההופעות הוא שואל מה הסגנון שלהם. אני אומרת שפוסט-פאנק-דארק-אייטיז-אלקטרוניקה והוא כמעט נחנק מהבירה שלו. מה שאמרת עכשיו הוא חסר משמעות, את בטח מבינה את זה, הוא אומר. ולא בגלל שאת אומרת את זה בשפה שנייה. אני נזכרת בקילרוי מ”הקפיצה מהמזח” שדיבר על אנשים שאומרים סתם דברים רק בשביל להגיד, ואני מרגישה שוב חסרת אונים ונכלמת בגלל השפה. אבל הבריטי-אוסטרלי מחייך ואומר, לכי, אני אבוא אחרייך ואחרי ההופעה אני אתן לך שיעור בפוסט-פאנק ואלקטרוניקה.

אני אוהבת את הכריזמה של אוהד פישוף ואת המוזיקה והמילים (“אוכל, מים, חום, מין, מחסה”) ואת הדרך שבה הוא רוקד. הוא פרפורמר ואנשים רוקדים איתו, הקצב מזיז את כולם אחורה וקדימה. זה כמו בית תפילה קטן. אני צמודה לקיר בפינה הפנימית של החדר. מתישהו באמצע ההופעה אני רואה את האוסטרלי בקצה השני של החדר, סמוך לדלת. המבטים שלנו מצטלבים ואנחנו מחייכים. הוא מצלם באייפון. אחרי “האלוהים שלי עייף” ואחרי הדרן של נושאי המגבעת (האדמה מקולקלת), ההופעה מסתיימת. שנה טובה, אנחנו כבר ב-2012. אנשים יוצאים מהחדר, סביב הבר מלא וצפוף ויש עוד המון אנשים בסמטה. אני לא רואה את האוסטרלי בשום מקום, ואני עומדת עוד קצת זמן ולא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי. זה דבר אחד לעמוד ולחכות לפני הופעה, וזה דבר אחר לגמרי סתם לעמוד ולחכות אחריה. למי ולמה אני מחכה. אני מרגישה חשופה. אני גאה מכדי להודות שאני “מחכה” או “מחפשת”. כאילו שבחיים האלה לא כולנו מחכים ומחפשים. אז אחרי עוד קצת זמן אני עוזבת והולכת. אולי הוא נשאר שם, אולי הוא כבר מזמן עזב. ועמוק בפנים קצת חבל לי, כי תשומת הלב שלו החניפה לי. זה גרם לי להרגיש שוב חיה.