היי מותק,

אני תמיד שמחה לקבל את רשימות סוף השנה שלך. ברור לך שאת רוב הרשימה לא שמעתי מעולם, אבל רק לפי השמות אני יכולה לדעת לאן הרוח נושבת.  Tombs, Cave In, Young Widows, Angels of Darkness, An Ache for the Distance… נשמע כיף חיים.

אני חוששת שהשנה המוזיקלית שלי היתה הרבה יותר נדושה ובנאלית. לא שמעתי הרבה דברים. אם אני זוכרת נכון אז התחלתי את 2011 עם Halcyon Digest של דירהאנטר, שאמנם יצא ב-2010 אבל אצלי הוא התנגן הרבה מאוד השנה. הוא סיקסטיז-גאראג’י-פסיכדלי. אני מתה על הלהקה הזאת ועל האלבום הזה. הם כל מה שמצית לי את הדימיון תמיד בשלושה נערים שמרימים גיטרות ומחברים אותן למגברים. אפילו הצלחתי לנגן חלק מהשירים על הבס. אחת ההצטערויות הגדולות שלי זה שכבר חצי שנה לפחות שלא נגעתי בבס. אני פשוט לא מגיעה לזה. זה והעובדה שהפסקתי ללכת ליוגה. זה פשוט נעשה עוד עול או מטלה, וכאלה אני לא צריכה. אני מוציאה מהחיים שלי כל מה שהוא עוד עול או מטלה. זה הפרדוקס הידוע: דווקא כשאין לך זמן וכסף ללכת לשיעורי יוגה, דווקא אז את צריכה אותם יותר מתמיד. כי דווקא כשהחיים מצטמצמים רק לעבודה ובית (שזה עוד עבודה), ומעט החופש שהיה לך נלקח ממך, דווקא אז כשאת שוב חיה רוב הזמן ברמות משתנות של מועקה וסטרס, את צריכה את זה יותר מתמיד. אבל את לא יכולה להגיע לזה, לא בלי להוסיף לעצמך עוד עול ומחויבות וסטרס. וחוזר חלילה, כמו במעגל סגור.

שמעתי הרבה את Rome של דניאל לוּפּי וג’ק ווייט, שהוא מחווה למוזיקה של מערבוני הספגטי, ובעצם פסקול מערבון ספגטי פיקטיבי בעצמו (תייק תחת: גואנו פדאנו, החברים של דין מרטינז, קלקסיקו מוקדמים). כידוע, אני מעדיפה להקות או לפחות הרכבים אורגניים על פני פרוייקטים של מפיקים, אבל פה ושם יש יוצאים מהכלל. נדמה לי שמאסיב אטאק התחילו בשנות התשעים עם הנוסחה הזאת של מפיקי-על שמחברים את המוזיקה + זמר עם קול מחוספס + זמרת עם קול שמיימי. זה עבד די טוב ואני לא יכולה להגיד שלא חיבבתי את זה. אחר כך היו שני האלבומים של הסולסייברז שהיו בנויים פחות או יותר באותו אופן (הנה פרט טריוויה: דניאל לוּפּי עשה גם את העיבודים התזמורתיים של כלי המיתר באלבום האחרון של הסולסייברז. המוח שלי עדיין מלא בפרטי טריוויה לא נחוצים). ועכשיו Rome עם נורה ג’ונס, שאני יכולה לחשוב על חמש זמרות לפחות שהייתי מעדיפה על פניה. אבל שיהיה. אני מניחה שנורה ג’ונס היתה אמורה לסמן את האלבום הזה כפריט אופנתי, ובאמת הייתי בטוחה שהוא יהפוך לאלבום בתי קפה, אבל לשמחתי זה לא קרה, מה שמאפשר לי להמשיך לחבב אותו. והאמת היא שבבתי הקפה שאני מסתובבת בהם דווקא שמעתי יותר את ביירות מאשר אותם. טוב, הבלוז הצועני של ביירות מתאים ל-5 במאי כמו כפפה ליד.

אז שמעתי הרבה את ביירות השנה – את שני האלבומים האחרונים שלהם. בסתיו שמעתי הרבה את הפליט פוקסז. שלשום נחתו אצלי בתיבת הדואר Explosions in the Sky ו-Ravedeath 1972 של טים הקר, אז אלה יהיו הדברים הבאים שאני אשמע. אולי מתישהו אני אגיע להקשיב לאלבום החדש של דייויד לינץ’ – לאחרונה אני שומעת שוב את ג’ולי קרוז ו-Floating into the Night שלינץ’ ואנג’לו בדלמנטי כתבו לה, שלקוח מטווין פיקס (הסדרה). הנה עוד פסקול קלאסי. סביר להניח שהסרט הכי טוב שראיתי השנה היה “אומץ אמיתי” של האחים כהן. היה מרתק לראות איך הם עושים מצד אחד מערבון קלאסי לגמרי ומצד שני, באותה נשימה ממש, חותרים תחת כל המוסכמות של המערבון הקלאסי ומפרקים אותו. טוב, האחים כהן. זה גם היה הסרט היחידי אי פעם שהלכתי לראות עם אורי. עכשיו זה כבר שייך להיסטוריה של הקשרים הרומנטיים שלי.

תודה על ההמלצה על “חייבים לדבר על קווין”. בזמנו לא קראתי את הספר כי הוא היה קרוב מדי להיסטוריה הפרטית שלי עם עומר. אולי יום אחד אני אצליח להביא את עצמי לראות לפחות את הסרט. כרגע אני מתחרפנת בערך שלוש פעמים בשבוע מזה ששוב חזרתי (בתחושה שלי) למאסר עולם עם עבודת פרך. אין לי ספק שאם הייתי באמת מבינה אז, פעם, כמה ארוך ואינסופי ובלתי נגמר זה לגדל ילד, מעולם לא הייתי מביאה ילד לעולם. אני מנסה לשחרר את התחושה הזאת, אני יודעת שהסבל הכי גדול שלנו נובע מהיקשרות. אני יודעת שהסבל הכי גדול שלי נובע מההיקשרות לרעיון החופש. הייתי שמחה רק אם עומר היה משחרר קצת את האחיזה שלו בי.

אז כל מה שאני מנסה לעשות כשאני מתחרפנת בערך שלוש פעמים בשבוע זה להזכיר לעצמי שהחיים הם דבר דינמי, ששום דבר לא נשאר לנצח – לא הדברים הטובים ולא הדברים הרעים, ושדברים כל הזמן משתנים. נראה איך תהיה 2012. אני מניחה שכל שנה שאפשר לקחת ממנה שניים-שלושה אלבומים, סרט אחד או שניים וקומץ ספרים, היא שנה לא לגמרי גרועה.

שלך,
נ