בלילה גשום וקר של תחילת פברואר אני מתלבשת היטב ויוצאת לצוללת כדי לראות את יאפים עם ג’יפים. אין שום דבר שיכול להוציא אותי מהבית בלילה רע מזג כזה אלמלא אלה יאפים עם ג’יפים ואלמלא הם לא הופיעו כבר שמונה שנים. אני חושבת שבמקרה שלי לא ראיתי אותם עשר שנים, ואני לא יכולה אפילו לומר שהזמן טס. אני לא ממש זוכרת הרבה דברים מאז וזה מעציב אותי. כל הזיכרונות מתערבבים לי בראש. כל הערבים של פאקט וכל הלהקות וההרכבים. באלאנס והזירה הבינתחומית ומוסררה וחנות הספרים שעבדתי בה אז והחורף הקר ההוא והרחובות הנטושים והאוטובוסים המתפוצצים. האם זה באמת קרה באותו זמן? כל כך קשה להאמין עכשיו. אבל כן, ככה זה היה.

אז הערב הזה בצוללת הוא קצת כמו פגישת מחזור קטנה ואינטימית, אחרי כל השנים. כל כך הרבה דברים איבדנו באש ובחורפים הקרים. מישהו נוגע לי בכתף ואני מסתובבת וזה ליאור אש. אנחנו קונים כרטיסים ונכנסים ובפנים הצוללת קרה ואנחנו אפילו לא מורידים את המעילים. אנחנו עומדים ומדברים וליאור עוזב לתל אביב בסוף החורף הנוכחי והוא לא מתנצל אבל הוא כן היה שמח אם היה עוד משהו שהיה מאפשר לו להישאר. אני שמחה בשבילו, אני אומרת לו ששינוי זה טוב והוא מהנהן. יש לו תוכניות מוזיקליות חדשות וגם רעיון לפנזין חדש, ואולי תכתבי גם. ואז באה אבישג ועוד ידיד של ליאור שאני מכירה בפנים, כי כולנו מכירים את כולם בפנים, אנחנו מתראים באותם מקומות ואירועים. ליאור ואבישג וישי עבדו יחד בכל העיר לפני עשר שנים, בגלגול האחרון של העיתון שעוד היה משמעותי. ליאור עבד בגרפיקה וכתב ביקורות מוזיקה, אבישג כתבה ביקורות ספרים וישי כתב ביקורות קולנוע. אבישג ואני מדברות כמו תמיד על ספרים ואבישג אומרת שליד הבית שלה פתחו ישיבה של ברסלב ואני אומרת שברחביה יש מלא חב”דניקים ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום אבל ברור שכל אחד תוהה בינו לבין עצמו עוד כמה זמן נצליח להחזיק מעמד לפני שנעזוב סופית ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיד שהעיר הזאת מתה סופית כי תמיד היא מתה סופית, גם לפני עשר שנים, והאמת היא שאנחנו מאמינים בהרבה דברים בה (וככל הנראה גם בתחיית המתים) אבל אנחנו גם מרגישים תמיד כמו גולים. גולים בעירנו, גולים פוליטיים, תמיד עם הגב לקיר, עם הגב לעיר, תמיד דרוכים, אף פעם לא חשים לגמרי בנוח.

באלבום החדש של יאפים עם ג’יפים יש שיר על הנזיר שותא רוסתווילי, משורר גיאורגי שבמאה ה-12 גלה מארצו וחי בירושלים במנזר שבעמק המצלבה. “אני גולה בארצך”, שר קיצ’לס, ספק על עצמו ספק על המשורר ההוא. החזיונות של יאפים עם ג’יפים הם של ניכור ותלישות וגלות פנימית, ואולי דווקא בגלל זה כשהם עולים לבמה – הם שישה ומנגנים על סוללת כלים שכוללת גיטרות חשמליות ואקוסטית, בנג’ו, פסנתר חשמלי, צ’לו חשמלי, קונטרה בס ותופים – יש שם מהצליל הראשון, גם אצלם וגם אצל הקהל, רעב גדול וצמא אדיר ותשוקה ענקית לפרוץ את חומות הניכור והבדידות דרך המוזיקה למשהו שהוא מעבר לנקודה הזאת בזמן ובמקום. המוזיקה שלהם שורטת ודוקרת ופוצעת, אבל זה לא אומר שהיא לא מלודית. הרוק שלהם תיאטרלי, הלחנים עקמומיים והמילים עגמומיות, האפוקליפסה כבר כאן והשמיים כבר נפלו והשאלה היחידה היא מה עושים עם זה עכשיו.

לפני יאפים הופיעו מוג’הדין, בהופעה מהודקת כמו אגרוף ברזל ואפלולית כמו יום הדין. זה באמת היה כמו ערב מאוחר של פאקט, עשר שנים אחרי הערב ההוא ב-8.2.2002. אנשים התבגרו ועזבו ומתו וחורף 2012 הוא חורף גרעיני קר, ביותר ממובן אחד. 2012 היא שנת החרב בחוץ והרעב מבית, בדיוק כמו ש-2002 היתה. מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים. מי יישאר ומה יישאר מאיתנו. אם אפשר רק לבקש עכשיו שגם פוריטנים צעירים יחזרו להופיע, או לפחות יוציאו מחדש את האי.פי הראשון שלהם, אפשר יהיה למות בשלווה.