” יש שני סוגי קומוניסטים: יהירים שנכנסים לעניין כדי לחנך את העם ולפתח את הארץ, ותמימים שמבקשים להשליט שוויון וצדק. היהירים הם תאבי שלטון. הם נותנים עצות לכולם. הם רק גורמים נזק. התמימים גורמים נזק רק לעצמם, וזה מה שהם בעצם רוצים. הם רוצים להיות שותפים לסבלם של העניים ומרגישים את עצמם כה אשמים במצבם, שהם ממררים לעצמם את החיים. “
– אורהאן פאמוק, “שלג”
למרות שזה ציטוט נהדר, פחות או יותר בנקודה הזאת – בסוף הפרק ה-13 (מתוך 44; הפרקים אצל פאמוק קצרים) – הפסקתי לקרוא את הספר. היה לי קשה עם הגלישות התכופות שלו למחוזות המלודרמה והטלנובלה (שלא לומר למחוזות הסרט הטורקי). זה קצת ציער אותי, כי את “מוזיאון התמימות” אהבתי. אלא ששם דווקא המלודרמה והטלנובלה עבדה היטב, מפני שחלק מרכזי בסיפור היה קשור לתעשיית הסרטים הטורקית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. ב”שלג”, שהנושא שלו הרבה יותר טעון ופוליטי – גולה פוליטי חוזר מ-14 שנות חיים בגרמניה כדי להיתקל בעליית הקנאות הדתית, הפונדמנטליזם, הבדלנות וההסתגרות, לצד פגישה מחודשת עם אהובת נעוריו – החלק המלודרמטי מפריע ונדמה מלאכותי ומוגזם.
בנוסף, זה בא בדיוק אחרי אחת הקריאות הלא-נעימות ביותר שהיו לי אי פעם. “המלך הלבן” של ג’רג’ דרגומן הרומני-הונגרי מתאר לכאורה את החיים ברומניה הקומוניסטית של שנות ה-80, דרך עיניו של ג’טה בן ה-11 אשר אביו נשלח למחנה עבודה/כפייה. אין שום נקודת אור בספר הזה. כל המבוגרים בוגדניים, המורים מרושעים ואף אלימים ממש, חבורת הילדים אכזרית, ואפילו הסבא והסבתא אינם מוכנים לעזור לג’טה ולאמו. יש שני פרקים שהם על גבול האימה הגותית ממש: הפרק שבו הילד מגיע עם אמו לבית השגריר לשעבר באפריקה, ונשלח לחדר שקירותיו מלאים בראשי חיות מפוחלצות, עצמות וגולגלות, ובפינה הוא רואה בובה שמשחקת שחמט, אלא שהבובה נראית במבט ראשון ככושי מצומק ומפוחלץ. בפרק אחר הוא מגיע לבקתה של פגוע נפש מושחת פנים אשר מגדל בביתו עשרות ציפורים, וזה עורך לו סיאנס. איזה סופר סדיסט לא יעניק לגיבור בן ה-11 שלו אפילו רגע אחד של נחמה ושמחה לאורך 255 עמודים?? אני מסוגלת לחבוט בו. הבעיה היא שכל הקדרות והמועקה הזאת יכולות להיתפס בטעות כמראית עין של ספרות “טובה”, אבל זה בדיוק זה – מראית עין. לפעמים, ספרים שמתיימרים להיות ספרות “טובה” הם הרבה הרבה יותר גרועים מספרים חסרי יומרות בכלל.
כך שתודה לאל על אליס מונרו ו”חיי נערות ונשים” שלה. העובדה שמדובר ברומן ולא באוסף סיפורים קצרים כרגיל אצל מונרו נותנת לספר הזה הרבה מאוד מרחב נשימה. אני חושבת שזה הספר הכי תוסס ומלא חיים של מונרו שקראתי, מן הסתם בגלל אורכו והנפח שלו, ומן הסתם – אולי – בגלל שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים. מונרו מגוללת את סיפור התבגרותה של דל ג’ורדן החל מילדותה, דרך נעוריה וכלה בהפיכתה לאישה צעירה, תוך כדי המעבר שלה מחיי הכפר לעיר הגדולה (במושגים של אונטריו בשנות ה-40 וה-50), ובחירתה האמיצה והמודעת בחיי כתיבה.
הגדרת יפה את הסופר כסדיסט.
כשאני קורא ספר (ואני אניח שגם את חווה דברים באופן דומה) לעיתים קרובות אני נקשר לדמויות, וברור לי שלסיפור יש צרכים משלו ולסופר יש את מה שהוא רוצה להגיד.
אבל לפעמים אני נתקל בסופרים שלא מוכנים לתת אפילו רגע אחד של חסד לדמויות שלהם ואני לא יכול שלא לתהות אם הם לא עושים סוג של דווקא, כי הם חושבים שזה נותן לסיפור שלהם איזשהו עומק נוסף, ויכול להיות שהם צודקים,
גם בחיים לא תמיד יש רגעי חסד וכשרע זה עד הסוף, אבל איכשהו ואולי בגלל זה בדיוק, הציפיה הזאת לכמה רגעים טובים, תמיד קיימת.
החיים (שלי לפחות) לימדו אותי שגם בתקופות הכי רעות תמיד יש רגעים קטנים של חסד או יופי או נדיבות או שמחה. גם אם הם מעטים והם לא יכולים לשנות את המאזן הכולל, הם קיימים. סופר שלא נותן לגיבור/ים שלו אף רגע אחד כזה הוא גרוע ושקרן, ואתה צודק שזה נובע כנראה מתוך תפיסה מעוותת שזה אמור להפוך את הספר ליותר “עמוק” ורציני.