מוצ”ש, הפגנה. השגרה המסתמנת אצלי מזה שלוש הפגנות כבר היא שאני הולכת קודם כל לאוגנדה – לשתות קפה, להגיד שלום לאיתמר ולהבטיח שאני אטעם מהחומוס שלו בפעם הבאה, ובפעם שעברה קניתי גם דיסק (רוצי בובה המשמח); הפעם אני עוצרת לשתות קפה בנוקטורנו. עוד שגרה היא שלפני כל הפגנה, כשאני מגיעה לגן הסוס בסביבות השעה 20:00, אני אומרת לעצמי, טוב, נו, לא יהיו כאן יותר מ-200-300 אנשים. בשעה 21:00 כבר אי אפשר לזוז מהצפיפות, וגם אם ההפגנה אתמול היתה קטנה יותר משתי הקודמות, עדיין היו בה כמה אלפים. זה לא הזמן להתייאש. זה מאבק ארוך ויהיו הרבה עליות וירידות וצריך אורך רוח ואורך נשימה. אולי דווקא בגלל שהיו הפעם פחות אנשים יכולתי לראות המון פרצופים מוכרים. בפעמים הקודמות זו היתה פשוט מסה גדולה של המונים. אני הולכת קרוב למתופפים של המהפכה – שמונת המתופפות והמתופפים של סולידריות שייח ג’ראח (כולל ההוא שהיה פעם בלהקת דליילה). כל מהפכה צריכה קצב משלה. זה תמיד מזכיר לי את אמה גולדמן שאמרה שאין לה שום חפץ במהפכה שהיא לא תוכל לרקוד איתה. אני פוגשת את אמיר ב. אחרי המון זמן שלא נתקלנו אחד בשנייה וכיף לעמוד ולפטפט איתו לאורך רוב העצרת. פאנקיסטית בשיער ורוד ופירסינג בפנים מחלקת פתקים שמזמינים לפלוש בתום העצרת לבניין הנטוש של סולל-בונה ברח’ קינג ג’ורג’. זה אחד הבתים הנטושים האהובים עליי בעיר – הוא בניין יפהפה דווקא בגלל הצניעות והאיפוק האלגנטיים שלו. כבר לא בונים בניינים כאלה היום, הכל נובו-רישי מגעיל. המצב הירוד והמדורדר שלו לאורך השנים הוא כאב לב. סולל-בונה זה גם סמלי. אבל אני לא יודעת עדיין איפה אני עומדת ביחס לסקווטינג. אני מחבבת את הרעיון – פאנק וכל זה; אבל אני גם קצת אמביוולנטית ומהססת. יש הרבה דברים בכל המאבק הזה שאני עוד לא יודעת איפה אני בדיוק עומדת לגביהם. המחאה הזאת מרגשת אותי מאוד, ברור, ואני מחבבת את דפני ליף למרות, ואולי בגלל, שהיא גיבורה אקראית. אמרתי למוסה לפני כמה שבועות שדפני ליף היא כמו נוורמיינד של נירוונה: האירוע שפתח את הסכרים, שפתח את השער בבעיטה לתוך המיינסטרים. אבל היו את אלה לפניה שסללו לה את הדרך – כמו עשרות הלהקות שסללו את הדרך לנירוונה. אני חושבת על ויקי קנפו ואיילה סבאג, וכמה שהלב שלי איתן. פעמיים-שלוש בשבוע אני עוברת לפנות ערב דרך המאהל, כי זו לא סטייה גדולה ממסלול ההליכה שלי ברגל מהעבודה הביתה, וזה מרתק לעבור כל פעם ולשמוע את חילופי הדברים ולראות את האנשים במקום. אני מרגישה שהמאהל הזה הוא “שלי”. זו הקהילה שלי. לא הייתי ברוטשילד וזה לא כל כך מעניין אותי. המהפכה היום היא כבר כל כך הרבה יותר גדולה מכל אחד ובכלל מסכום חלקיה. המהפכה היא זרם אדיר שמשתנה כל הזמן. אני נזכרת באמרה של וולט וויטמן – וויטמן הוא כזה משורר של מהפכה! – “האם אני סותר את עצמי? בסדר גמור, אני סותר את עצמי. אני עצום, אני מכיל המונים”. הזרם הזה הוא עצום עכשיו. אני מרגישה הכי טוב פשוט להתבונן ולצפות בו מהצד. מתוך אהבה, מתוך סקרנות, מתוך רצון טהור לראות איך הוא יתפתח. Observe. Absorb, כמו שאומרת המורה שלי ליוגה במהלך התירגול בישיבות הקצרות שבין האסאנות. על הצד השני של הפתק שמזמין לפלישה לבניין סולל-בונה הנטוש מודפס הפסוק מתלמוד בבלי מסכת מגילה כ”ו עמ’ א’ (אני כל כך בורה בזה): “אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהן”. אני אומרת לאמיר מה אני חושבת שהמשמעות של הפסוק הזה, ונזכרת בשיר של אלמוג בהר:
אין משכירין דירות בירושלים
ואין שוברים חומות בתוך הלב
ואין מקצרים בשל ספק את הידיים
גם אם גלותן הינה כאורך הכאב
ואין שמחין על טעויות מן השמיים
ואין אדם רשאי למחוק פני אוהב
ומי שלא מחכה את כל הבינתיים
אינו יודע דבר על חוכמתו של הַרַעֵב
ואין שולחין גלויות כתובות במים
אלא אם כן הדואר הוא הלב
ואין רואים אחד מתוך השניים
אלא אם כן העין היא כאב