פברואר הוא האכזר בירחים. אחרי ארבעה חודשים של חורף אכזרי ומצמית, אני לא יכולה לדמיין כבר אפשרות של קיץ, וזה למרות שאין דבר שאני עורגת אליו יותר מאשר שמלות הקיץ שלי, כפות רגליים יחפות, תחושת השמש החמה על הכתפיים, עוד כמה נמשים על האף. פעם חשבתי שאני אוהבת דווקא חורף. עכשיו, כל יום אפור גשום נוסף מקרב אותי לחיתוך ורידים. הבעיה עם הקור היא לא שהוא חודר לי לעצמות אלא שהוא התיישב לי על הנשמה. כבר שלושה שבועות שאני סוחבת התקררות מציקה, שבמשך קרוב לשבוע השאירה אותי בבית ובמיטה. מפליא אותי תמיד איך אני יכולה להסתובב חודשים ושנים עם הפרעות בתיפקודי הכבד בלי להניד עפעף, אבל וירוס חורפי רגיל ממוטט אותי תמיד במכת נוק-אאוט אדירה. אולי בגלל כל התחלואים והטרוניות האלו לא היה גם שום דבר שקראתי החודש שהלהיב אותי.

“טירזה” של ארנון גרונברג ההולנדי היה חומצי ומרושע – במובן החיובי – אבל חסר כל נשמה. זו תמיד הבעיה עם ספרות שנכתבת מעמדה מיזנתרופית, ובכל מקרה הספר הזה נקרא כמו ביקורת חברה/תרבות יותר מאשר “סיפור”. “חיים של אלמוני” של אנדריי מאקין לא הותיר עליי שום רישום יוצא דופן, לטוב או לרע – חוץ מאשר הדחף לקרוא שוב את “אדום” של טים אווה, שלצד “בלשי הפרא” היה הספר שהותיר עליי הכי הרבה רושם בשנה שעברה. ואולי הבעיה היא באמת עם “בלשי הפרא” – שאחרי שקראתי אותו כבר פעמיים, ואני חוזרת אליו פה ושם שוב ושוב, כל ספר נראה לי חיוור לעומתו.

אבל אז מצאתי בחנות ספרים משומשים עותק ישן של “הבדיחה” של מילן קונדרה (עם עובד, 1972). לא קראתי את קונדרה מאז “הקלות הבלתי נסבלת..” אי שם ואי אז בשנות השמונים (של המאה שעברה). הוא היה אז כוכב גדול בחוג לפילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית. לא קראתי את “הבדיחה” ולא ידעתי עד שסיימתי אותו שהוא הרומן הראשון של קונדרה. הוא רומן מבריק, ומענג לקרוא תרגום שלא התיישן כמעט בכלום, למעט אולי המילה “רהוי”. אני צריכה ללכת לחפש עכשיו עוד ספרים של קונדרה בחנויות ספרים משומשים. הוא מסמן לי שיש תקווה ויש נחמה ומה שספרות גדולה תמיד צריכה זה אמפתיה (אין לבלבל אמפתיה עם אהבה עיוורת נטולת עין ביקורתית; להיפך, אין שום משמעות לאמפתיה אלא בהקשר של גיבור מלא פגמים)

ולבסוף, זה מה שיש לעוד סופר צ’כי להגיד על חודש פברואר:

” עליכם לדעת שפברואר הוא תקופה מסוכנת המאיימת על הגנן בכפור, ברטיבות, ביובש וברוחות. אותו חודש הקצר מכולם, אותו ננס בין חודשים, אותו חודש בוסר קיקיוני, מעובר ולא סולידי כלל, בולט בין כל האחרים בתחבולותיו הזדוניות. היזהרו מפניו. ביום הוא מוציא בעורמה ניצנים מהשיחים ובלילה שורף אותם. ביד אחת הוא מלטף אותנו וביד האחרת זוקר לעומתנו אצבע משולשת. רק השד יודע למה בשנה מעוברת נוסף יום אחד דווקא לגמד החודשים ההפכפך, המנוזל, הערמומי הזה. בשנה מעוברת היה צריך להוסיף יום לחודש מאי היפהפה, כדי שיהיה מניין ימיו שלושים ושניים, והכל אז היה כשורה.”

( – קארל צ’אפק, “שנת הגנן”)